לבקש את רחמי בית המשפט: תמיכה, פיקוח והישרדות בתוכניות ל"שיקום" נשים מזנות

נשים שעובדות בזנות מופללות בכל מדינות ארה"ב. בחלק מהמדינות מאפשרים להן להמיר את עונש המאסר ב"תוכנית המרה", סוג של שיקום נשים מזנות. שלוש חוקרות כתבו ספר על הנושא לאחר שחקרו שתי תוכניות כאלה בבולטימור ובפילדלפיה במשך עשור שלם. הקריאה בספר מדכדכת: גם למטפלות וגם למטופלות יש כוונות טובות, אבל הכוונות הטובות שוב ושוב לא מספיקות.

עטיפת הספר: The Compassionate Court? Support, Surveillance, and Survival in Prostitution Diversion Programs

המטופלות, רובן ככולן, עובדות בזנות רחוב, מכורות לסמים, סבלו מהתעללות בצעירותן וסובלות מבעיות נפשיות. הן משבחות את היחס הטוב שהן מקבלות בתוכנית ושמחות לא להיכנס לכלא. המטפלות, כולל השופטות וקצינות המבחן בבתי המשפט המיוחדים, באמת מכבדות אותן ורוצות לסייע להן. ועדיין, הכול מתרחש תחת מערכת המשפט שממשיכה להפליל התנהגות של נשים, ומערכת כלכלית שמשאירה את הנשים עם בעיות כלכלה, דיור ותעסוקה גם אחרי שסיימו בהצלחה את התוכנית.

שחזור טראומה או "שיקום נשים מזנות"?

התוכנית בפילדלפיה נמשכת לפחות שנה. 80% מהמשתתפות בה היו או עודן חסרות בית. 30% סובלות ממחלה מסכנת חיים. התוכנית כוללת גמילה מסמים, טיפול נפשי ובתי מחסה. כל המשתתפות בתוכנית מחויבות לקבל טיפול נפשי נגד טראומה מינית, ולא משנה אם סבלו מטראומה כזאת או לא. אם הן טוענות בבתי המשפט שלא סבלו מטראומה מינית, לא מאמינים להן.

אווה מתארת תגובה של אחד מקציני המבחן בתוכנית: "הוא נהיה אגרסיבי איתי בטענה שאני 'מתחמקת' או 'לא ישרה', כי אמרתי שלא עברתי טראומה. אמרתי לו שהוא מזכיר לי את הגברים שלוקחים אותי ברחוב. אחר כך דיברתי עם קצינת מבחן אחרת וכן סיפרתי כמה דברים, אבל איתו הרגשתי כאילו הוא תוקף אותי כמו שתקפו אותי גברים אחרים. זה היה נורא". 

גם הדרישה לחזור על הטראומות המינית שוב ושוב במהלך התוכנית, הטיפולים והביקורים בבתי המשפט, עלולה לפגוע נפשית במטופלות, כפי שמסבירה אווה: "אני מנסה להתקדם. אני רוצה לחיות את הרגע ולא להישאר תקועה בעבר, אני רוצה להישאר פיכחת. אבל כל פעם אני צריכה לשבת מושפלת בבית המשפט ולדבר על העבר שלי. זה מביך. זה מחזיר את הכאב שלי שוב ושוב ושוב". 

יש לא מעט מטופלות ששמחות שמקשיבים להן ומאמינים להן, לפעמים לראשונה בחייהן, כשהן מספרות על הזוועות שעברו. הן רק לא רוצות שיכריחו אותן לספר עליהן.

בכל חודש המטופלות מגיעות לבית המשפט ומקבלות ציונים על התקדמותן. אם לא התנהגו כראוי, הן נענשות בעונשים שונים ומשונים: כתיבת מאמר על התנהגותן וקריאתו בקול בבית המשפט; עבודות שירות; או כליאה של עשרה ימים.

שליטה בנשים

המשתתפות בתוכנית אמנם לא נכלאות בכלא, אבל עדיין חיות תחת כפייה. המערכת המשפטית חודרת לחייהן הפרטיים ומפקחת על כל צעד שלהן. המטרה היא לייצר אישה נורמטיבית שומרת חוק, כפי שהמדינה רוצה את הנשים בה. חלק מהמטופלות מרוצות, כמו שאומרת מריה: "האמת שזה בדיוק מה שהייתי צריכה. יש אנשים כמוני שצריכים רגל על הצוואר שלהם כדי שיעשו משהו".

אחרות לא רוצות רגל על הצוואר שלהן. אווה אומרת: "אני מנסה להסתדר בתוכנית ולא לעשות בלגאן. אני מתנהגת כמו מישהי חברותית ונחמדה, כי מאז שאני צעירה למדתי להעמיד פנים ולשים על עצמי מסיכה. אני לא סומכת על אף אחד כאן". כך התוכנית גורמת למשתתפות להשתמש בדיסוציאציה.

מרוצות או לא מרוצות, רוב המשתתפות לא מצליחות לנהל חיים רגילים תחת התוכנית. הדרישות הבלתי פוסקות של תוכניות השיקום – התייצבות חודשית בבית המשפט, פגישה שבועית עם קצינת המבחן, הנסיעות לטיפולים – פוגעות ביכולתן לשמור על עבודה יציבה ולהתפרנס.

קייסי אומרת: "גברים מציעים לי כסף ואין לי גרוש על הנשמה. עד עכשיו הצלחתי להחזיק מעמד, אבל מה אם לא יהיה לי כסף לשלם חשבונות טלפון או שכר דירה, מה אני אמורה לעשות?" קייסי עבדה בזנות כדי לפרנס את ילדיה. אם תמשיך בתוכנית השיקום היא לא תוכל לפרנס אותם, ואם תעזוב את התוכנית היא תיכנס לכלא ותאבד אותם.

האם זנות היא משהו מביש שדורש שיקום?

התוכנית מתבססת על ההנחה שזנות היא מעשה רע, , משהו שצריך להתבייש בו, הנחה שרוב המשתתפות בתוכנית אינן מסכימות איתה. המשתתפות בתוכנית, לעומת זאת, אמנם לא אוהבות לעבוד בזנות, אבל הן רואות בה אפשרות מוסרית יותר מהאפשרויות המעטות האחרות שיש להן. אווה מסבירה: 

"התחלתי למכור מין בגיל 25, כדי לממן את ההתמכרות שלי להרואין ולקראק. זה לא משהו שהייתי עושה אם לא הייתי מכורה. אבל בגלל שאני מכורה, אני מניחה שאני עושה זנות כי זה הכי פשוט בשבילי. אני לא מסוגלת לגנוב או משהו כזה. אנשים שומעים שעשיתי זנות ומזדעזעים. אבל מבחינתי זה עדיף על לגנוב כסף מאימא שלי, שהיא בת 75 וחיה על ביטוח לאומי. אני מעדיפה לפגוע בעצמי ולא לפגוע באנשים שאני אוהבת, או אפילו בזרים. אני לא מרביצה לאנשים וגונבת את הארנקים שלהם. אנשים אחרים עושים את זה בלי להניד עפעף. אני לא. אני לא קונה סמים בכסף לחיתולים של התינוק שלי ואני לא מוכרת את תווי המזון שהילדים שלי צריכים".

צוות התוכנית חושב שהזנות מזיקה לחברה, ואילו המשתתפות טוענות שזו הבחירה המוסרית במצבן. צוות התוכנית בעצם עושה שיימינג למטופלות ומדרדר עוד יותר את מצבן הנפשי, במקום להציע להן אפשרויות טובות יותר.

השופטות וקצינות המבחן משתמשות באיומים כדי להחזיק את המטופלות בתוכנית. קצינת המבחן קתרין היתקליף מספרת בגאווה על אחת המטופלות: "היא עשתה מה שבא לה, פעם הגיעה, פעם לא. אז יום אחד הזכרתי לה שאני גם סוכנת הגירה, והזהרתי אותה: 'עוד פעם אחת, ואני מדווחת עלייך'. מאז היא לא צייצה, עשתה כל מה שאמרו לה. זה היה המוצא האחרון שלי: שום דבר אחר לא עבד. עמדנו להכניס אותה לכלא. אחר כך הכול היה טוב, היא סיימה את התוכנית בלי לעשות עוד בעיות".

החיים והמוות בידי התוכנית

צוות התוכנית שולט בכל היבט בחיי המשתתפות. לפעמים הוא דורש מהן לנתק זמנית את הקשר עם משפחתן או ילדיהן, כדי שיטפלו בעצמן ולא יתרכזו בטיפול באחרים. אלנה אפילו נענשה מפני שהחמיצה פגישות עם קצין המבחן כי הייתה עסוקה בללדת את בנה. לצד זאת, במקרים לא מעטים צוות התוכנית מסייע לנשים ליצור קשר מחודש עם ילדיהן.

בני זוג לא מוצאים חן בעיני צוות התוכנית, שמאמין שהם מכשול בדרך ליציאה מהזנות. לפעמים המטפלות אף מאיימות על המטופלות שיזרקו אותן מהתוכנית אם לא ייפרדו מבני הזוג שלהן. המטפלות לא מבינות שבני הזוג האלה לפעמים מספקים את הדיור או הפרנסה היחידה בחייהן של המטופלות, גם אם אינם נחמדים.

עובדת הרווחה לילי דרשה מהמטופלת כריסטינה לזרוק את בן הזוג שלה, ונכחה בפרידה שלהם: "הוא נראה כל כך שמח לראות אותה, וכל כך עצוב כשהיא אמרה לו שהיא עוזבת. הוא אמר לה, 'תחזיקי מעמד, כריסטינה, אני אתגעגע אלייך'. היא בכתה במכונית וזה עשה אותי עצובה. כל כך טעיתי. הבנתי שלקחתי לה את המקום הבטוח היחיד שהיה לה". 

רוב המשתתפות בתוכנית הסכימו שההתעללות וההזנחה שעברו בחייהן גרמו להן להתמכר לסמים ולעבוד בזנות כדי לממן את הסמים. עם זאת, הן ציינו את העוני, הכליאה והמחסור בדיור בתור גורם לא פחות משמעותי לסמים ולזנות. הצוותים בתוכניות השיקום ראו לעומת זאת את הטראומה המינית בתור הבסיס לכל הבעיות. אבל הצוותים לא היו מומחים לטיפול בטראומה, ויותר מזה: קשה לטפל בטראומה כשאתם גורמים לנשים טראומה במעצרים, באיומי כליאה ובכפייה.

הבעיה היא לא הנשים, הבעיה היא המערכת

הטראומה בהחלט הייתה קיימת בחייהן של הנשים, מילדותן ועד אלימות קשה של בני זוג ולקוחות. טוּדלס, למשל, סבלה בילדותה מהזנחה של אימה ומהתעללות מינית של דוד שלה, של בעל הבית ושל בן הזוג של אימה. אותו בן זוג היה גם סוחר סמים וגרם לה להתמכר לסמים. "חשבתי שאם גבר רוצה לשכב איתי, הוא צריך לשלם לי על זה כמו שבן הזוג של אימא שלי עשה. ככה נכנסתי לזנות." טודלס השתמשה בקוקאין כבר 27 שנים.

טודלס נכנסה לתוכנית, עברה את הטיפולים הנדרשים, את תוכניות הגמילה מסמים ואת בדיקות השתן, חזרה לסמים שלוש פעמים במהלך התוכנית ונכלאה לחודשיים בכל פעם. היא העריכה את צוות התוכנית שלא ויתר עליה. "זה מה שמשאיר אותי כאן, אני יודעת שהם דואגים לי; והרבה זמן, הרבה זמן אף אחד לא דאג לי." היא החלה ללמוד בקולג' קהילתי, אבל שוב ושוב נתקלה בבעיות כלכליות לממן את הלימודים. החיים בבתי מחסה ושתי העבודות בשכר מינימום שעבדה בהן ללא הפסקה עדיין לא אפשרו לה לחיות חיים נורמליים.

בסופו של דבר, התוכנית מעניקה למשתתפות תקווה ואהבה לצד כפייה וענישה, ובסופה הן חוזרות לאותם חיי עוני עם אותן בעיות. טוני, שסיימה בהצלחה את התוכנית, אומרת: "הם רוצים להכניס אותך לתוכנית ולהוציא אותך מהסמים, אבל אין שום רשת ביטחון מעבר לזה. הם לא נותנים לך כלים להחזיק את עצמך, לקבל השכלה, להתפרנס בשכר סביר. הם מוכרים לך את התוכנית וכשהיא נגמרת הם שוכחים שאת בכלל קיימת. את נשארת שוב לבד ומה את הולכת לעשות? את חוזרת לעשות את הדבר היחיד שאת יודעת. ואיפה התוכנית? היא מחפשת בכלא פראייריות אחרות שיסכימו להיכנס אליה, שוכחת מהפראייריות שנכנסו אליה בשנה שעברה".