אטי ראוט: חלוצת אמצעי המניעה
- Ofir L
- 17 במרץ
- זמן קריאה 5 דקות
האישה הניו-זילנדית הממוצעת ב-1917 הייתה מזדעזעת לראות חיילים ניו-זילנדים שותים ומבלים בבורדלים. ארגון הנשים הגדול ביותר בניו-זילנד היה "ארגון ההתנזרות הנוצרי", ויחסי מין מחוץ לנישואים היו מוקצים. האישה הניו-זילנדית הממוצעת לא יכלה אפילו לדמיין דברים כאלה.
אֶטי רָאוּט לא הייתה אישה ניו-זילנדית ממוצעת.
ארגוני הנשים אמרו שהיא מתועבת. בישוף קרא לה "האישה המרושעת ביותר בממלכה הבריטית". אבל ראוט רק רצתה להציל את חייהם של חיילים ניו-זילנדים, גם אם זה אומר לחלק להם קונדומים ולעודד אותם לבלות בבורדלים.
זכויות נשים
עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ראוט הייתה פעילה למען זכויות אדם. בגובה 1.82 מ' ועם מיומנות בהתעמלות ובג'יו-ג'יטסו, אף אחד לא העז להעיר לאטי כשהסתובבה חשופת ברכיים עם מכנסיים קצרים, לבוש נועז בניו-זילנד השמרנית. היא נהגה להתלונן: "אני אחת הנשים הבודדות שמתנהגות כשוות לגברים פיסית ומנטלית. מוחן של רוב הנשים נדפק בגלל כל המוסכמות החברתיות, וגופן מוגבל בגלל הבגדים המגבילים שהן נאלצות ללבוש".
ראוט הצהירה: "אני מעדיפה להיות אישה 'פראית'. להיות אישה תרבותית אומר להפוך את עצמך ליעילה ונחמדה עבור כולם מהלידה ועד המוות; להתלבש ככה שאין סיכוי שתישארי בריאה; להזניח פיסית את הגוף שלך; ולהתחתן ולגדל ילדים, במיוחד אם אין לך מושג מה את עושה". היא עבדה כקצרנית גם בבתי חולים, וכך למדה על מחלות מין עוד לפני שמישהו דמיין ש-20% מהחיילים הניו-זילנדים נדבקו במחלות מין במלה"ע הראשונה.
קהיר
במהלך המלחמה ראוט הגיעה לקהיר כדי לסייע לחיילים. באזור האורות האדומים של קהיר היו 3,000 זונות עם רישיון ו-20,000 בלי רישיון. במחנה הצבא היו 3,000 חיילים ניו-זילנדים עם מחלות מין. בתקופה ההיא היו שני סוגי קונדומים: גומי, שפגעו בתחושה ונטוּ להחליק; וקרום, שהיו עשויים מעיים של עזים, לעזאזל, ונקשרו לאיבר המין באמצעות חוט. היה גם טיפול מונע באמצעות יוד, כספית וכלור שהוזרקו ישירות לאיבר המין. משום מה החיילים ניסו להימנע משימוש באמצעים האלה.
בהתחלה ראוט הקימה מועדון חיילים בתקווה שהם יבלו בו ולא בבורדלים. היא וחברותיה עבדו במועדון 12 שעות ביום, שישה ימים בשבוע, מכינות לחיילים עוגות ולימונדה, רפרפת ושוקו חם. החיילים נהנו מהשוקו אבל לא חשבו שהוא תחליף מוצלח ליחסי מין. חוץ מזה, אחרי שנלחמתם וראיתם את החברים שלכם נפצעים ומתים לכם מול העיניים, אתם כבר לא מפחדים ממחלות מין. אולי אפילו תרצו להידבק כדי לא לחזור לשדה הקרב.
לונדון
ב-1917 ראוט הגיעה ללונדון וראתה שם אלפי נשים, עובדות מין ואחרות, מחזרות אחרי חיילים ברחוב. החיילים הניו-זילנדים, שהיו רגילים לנשים הניו-זילנדיות החסודות, היו המומים מהתנהגותן של הבריטיות – ושמחו לשתף פעולה. הדרישה של ראשי הצבא לאסור על נשים להסתובב ברחובות לא התקבלה משום מה. ראוט החליטה ליישם לקחים מקהיר והתייעצה עם חבריה הרופאים מה יהיה אמצעי המניעה הטוב ביותר.
החוק הבריטי אסר על חלוקת אמצעי מניעה; ארגוני הנשים התנגדו בטענה שזה יעודד זנות; אבל אטי הייתה מעשית: "השאלה הבסיסית פשוטה: האם יחסי מין הם צורך בשביל החיילים או לא? החיילים החליטו שבהחלט כן. אם כך, החובה שלנו היא להפוך את היחסים האלה ללא מזיקים. אין סיבה להסתבך בדיונים מוסריים". היא התחילה לחלק לחיילים אמצעי מניעה וערכות חיטוי כימיות.
ארגוני הנשים האשימו את ראוט שהיא "הופכת את החטא לבטוח יותר". היא ענתה שאין סיבה להפוך אותו למסוכן יותר. והוסיפה בנימוס טיפוסי: "יש בארגונים האלה כמה נשים נהדרות, אבל רובן שייכות לאחד משלושה סוגים: הנוצרייה הפנאטית הקטנה שהמוּסריוּת היחידה שלה היא לדבר על כמה שהיא מוסרית; ה'מתמטיקאית' הקשוחה, חצי-קרח חצי-מחשבון, שסופרת זונות ומחלקת אותן במספר הגברים; והאישה האימהית עם הכוונות הטובות, חצי-מלאכית חצי-מטומטמת, שמתמחה ב'להציל' נשים. לאף אחת מהן אין מושג מה קורה בשטח".
בכלל, ראוט לא אהבה ארגוני נשים חסודות. "בתור עיתונאית כבר השתתפתי בכנסים שלהן. הייתי מעדיפה ללכת לקרקס, רק לא להשתתף באחת ההופעות החינמיות שלהן על המוסר הציבורי, תודה רבה. הנה מה שקורה בכנסים האלה: הכול מתרחש בשקט ובמתיקות, ואת חושבת שהנה פגשת קהילה של נשים הגיוניות בסך הכול, עד שמישהי פתאום אומרת 'קורבנות סחר' או 'זנות חוקית', וכולן מתחילות להשתגע".
15,000 חיילים ניו-זילנדים חלו עוד קודם במחלות מין, אבל ארגון הנשים הגדול הכחיש את הנתונים של ראוט: "אין סיכוי שהחייל הניו-זילנדי מתנהג כמו חיה מלוכלכת ועושה דברים לא מוסריים. אנחנו מסרבות להאמין לזה, זה עלבון למאות מהחיילים הטובים ביותר שלנו".
ראשי הצבא ידעו את האמת ובהמלצת ראוט חייבו את החיילים להשתמש באמצעי מניעה. ראוט פתחה "מועדון חיילים" וכל חייל שהגיע אליו קיבל ערכת אמצעי מניעה והמשיך לבורדל המועדף עליו. אלפי חיילים קיבלו את הערכה בחודשים הבאים, ורק אחד סירב בטענה שהוא שייך לצבא ההצלה הנוצרי ולא יזדקק לאמצעי מניעה. כמה חודשים לאחר מכן הוא נדבק בזיבה.
ג'ורג' בראנטון היה אחד החיילים שקיבלו את הערכה. זה היה זמן קצר לאחר ש-845 חיילים ניו-זילנדים נהרגו בקרב אחד. הוא עצמו נפצע קשה באותו קרב: "חשבתי לעצמי, אני עומד למות ומעולם לא שכבתי עם אישה". הוא שרד. לאחר שקיבל את הערכה, הוא הלך להסתפר, הציע לספרית לצאת לארוחת ערב, וסיים את הלילה במיטתה יחד עם אמצעי המניעה שקיבל.
חטאים כאלה זעזעו את ארגון הנשים הניו-זילנדי, שהכריז: "אנחנו מביעות תיעוב מוחלט כלפי המאמצים של אטי ראוט לספק לנערים הניו-זילנדים שלנו אמצעים נגד מחלות מין ולהפוך את העוולות שלהם לבטוחות. אסור להפוך את החטא למשהו קל. אנחנו מבהירות שאנחנו שולחות את הבנים שלנו להילחם למען הטוהר והצדק, ויוצאות נגד כל מה שפוגע במוסר ובשליטה העצמית. אנחנו מצהירות כאן רשמית על התנגדותנו הנחרצת לאמצעי מניעה ולאישה שמקדמת אותם".
ראוט השיבה: "אני לא מנסה לזכות בתחרות פופולריות בניו-זילנד. אני מנסה לצמצם את מחלות המין אצל חיילים ניו-זילנדים. אם אסבול בגלל זה אישית וכלכלית, ואני אכן אסבול בגלל זה, לא אכפת לי, כל עוד אני מצילה נשים ממחלות".
ממשלת ניו-זילנד עשתה את הדבר ההגיוני היחיד כדי להפסיק את הדיון: היא אסרה על כל התייחסות למחלות מין בתקשורת.
פריס
ראוט עברה לפריס ועשתה בעצמה את הדבר ההגיוני היחיד: שיתוף פעולה עם בורדל. בבורדל של מאדאם איבון עבדו כעשרים נשים, וההסכם בין ראוט ואיבון היה ברור: אטי תשלח חיילים לבורדל, כל עוד הנשים בבורדל ישתמשו באמצעי מניעה.
אטי שכרה קומה שלמה באחד המלונות, שיכנה בה חיילים ושלחה אותם עם קונדומים והוראות הגעה לבורדל של מאדאם איבון. חלקם טענו שנראה להם הגון יותר לחזר אחרי נשים ברחוב ולא ללכת לבורדל, אבל אטי הסבירה להם שבבורדל הרבה יותר בטוח. אחד החיילים כתב בזיכרונותיו: "הנשים בניו-זילנד רצו להרוג אותה, אבל אני רק יכולתי לחשוב על כל הגברים שהיא הצילה".
קבוצה של קצינים בריטים ונשותיהם דרשו ממפכ"ל המשטרה בפריס לגרש את ראוט מהעיר בטענה שהיא לא שפויה, אבל קצין צבא כתב לה: "כל קצין בצבא מריע לך ולעבודה הנהדרת שאת עושה. הנשים בניו-זילנד אולי שונאות אותך, אבל הן חייבות לך את הבריאות שלהן, של בניהן ושל בעליהן".
בסוף השנה שיעור מחלות המין אצל החיילים הניו-זילנדים בצרפת היה הנמוך ביותר מכל העמים. אף ניו-זילנדי לא חלה במחלות מין במשך חודש שלם. מי שלא הפסיקו לחלות היו החיילים האנגלים והקנדים, שהצבאות שלהם אסרו עליהם ללכת לבורדלים.
המלחמה נגמרה. החיילים הניו-זילנדים שבו הביתה, ורבים מהם שבו עם מחלות מין – כל מי שלא נהנו מהסיוע של ראוט. ארגוני הנשים, שקודם טענו שהחיילים התמימים כלל לא מקיימים יחסי מין, התחילו עתה לטעון שהחיילים הם ברברים מסוכנים. ראוט השיבה: "העצמות של החיילים שלנו מפוזרות בכל רחבי צרפת, בלגיה, מצרים, פלסטין ואנגליה, ואפילו במולדתם. הם עברו כל זוועה אפשרית. אנחנו לא עברנו את הטרגדיות שהם עברו, את האומללות היומיומית ואת טעם המוות המחריד של הקרבות. איך אנחנו מעזות לשפוט אותם? איך אנחנו מעזות לגנות אותם?"
ראוט נשארה באנגליה והמשיכה להילחם למען אמצעי מניעה גם אחרי המלחמה. היא תמכה בצמחונות, בחופש כלכלי לנשים וגם בזכויות לנשים שעובדות בזנות, וכתבה: "נשים רואות נישואים באופן חיובי מדי ורואות זנות באופן שלילי מדי. הכרתי הרבה זונות שהיו מרשימות יותר מהחברות ב'איגוד הנשים הנשואות", וראיתי הרבה מקרים שבהם מונוגמיה הייתה הזוועה הקיצונית ביותר שאישה יכולה לחוות". הספר שכתבה בעד אמצעי מניעה ונגד הנישואים המודרניים הפך לרב-מכר באנגליה ובאוסטרליה. בניו-זילנד הצנזורה אסרה על פרסומו.
