זנות באיטליה הפשיסטית

איטליה הפשיסטית התנגדה רשמית לזנות. איטליה הפשיסטית גם רצתה לגדל דור חדש של גברים, כאלה שהם לוחמים חזקים ופוריים, וגברים-גברים כאלה הרי יזדקקו למין. לכן משרד החוץ הצהיר: "הזנות אינה מורשית, אבל אנחנו מפקחים ומכילים אותה בגבולות מסוימים, תמיד במטרה להגן על טובת הציבור, ובייחוד להגן על בריאות הציבור". שר הפנים הורה בהתאם להאיץ פתיחת בורדלים.

נשים שעבדו בזנות חויבו לעבוד בבורדל מורשה, לעבור בדיקות רפואיות, להפקיד במשטרה את המסמכים האישיים שלהן ולקבל במקומם תעודת זונה רשומה. אם רצו לעבור בורדל או סתם לקחת חופש לכמה ימים, הן נדרשו לקבל אישור משטרתי. נאסר עליהן להיראות מחלונות הבורדל או להסתובב בכיכרות, והוטל עליהן עוצר לילי.

הספר שעליו מבוסס המאמר

ההחלטות על פתיחת וסגירת בורדלים היו נתונות למשטרה, למשרד הפנים ולמוסוליני עצמו, והאזרחים פנו אליהם אישית בנושאים אלה. כך למשל כתבה קבוצת גברים ברומא למפכ"ל:

"התלונה הזאת מגיעה אליך מכל הרווקים הצעירים שגרים ברומא.

למה כל הבורדלים במרכז רומא נסגרו, מקומות שיכולנו בהם תמורת עשר לירטות ליהנות מתאוות בשרים? יש עדיין בורדלים שהמחיר בהם הוא 20 לירטות ומעלה, אבל לא כל הגברים הצעירים יכולים להרשות לעצמם מחירים כאלה.

אומרים לנו להתחתן במקום זה, אבל אין לנו סיכוי לפרנס משפחה עם משכורות נמוכות כמו שלנו.

אנחנו מקווה שהוד מעלתו יעשה משהו בקשר לזה.

תודה מכל הלב,

הרווקים."

המצב ברומא באמת היה מדאיג: רק 133 נשים עבדו ב-18 הבורדלים המורשים בעיר. מפקד המשטרה המוטרד כתב לשר הפנים: "מועצת הבריאות של רומא הבחינה בכך שמספר מחלות מין, בייחוד סיפיליס וזיבה, תורמות לשיעור הגבוה של עקרוּת, הפלות ומוות בלידה. התופעה הזו מיוחסת לכמות הלא מספקת של בורדלים מורשים. לכן אנחנו תומכים בפתיחת בורדלים חדשים במרכז העיר ובפרוורים. למרבה הצער, כרגע יש רק 18 בורדלים ברומא". מוסוליני הכריז שלא יכול להיות שבאזור גדול כל כך יהיו זונות מעטות כל כך, ודרש להגדיל את מספר הבורדלים למען הבריאות הציבורית.

זנות בקולוניות של איטליה הפשיסטית

איטליה לא הייתה טובה בבורדלים וגם לא ממש במלחמות, ובכל זאת הצליחה לכבוש כמה ארצות ולהקים בהן בורדלים. המטרה המוצהרת הייתה למנוע מחיילים איטלקים טהורים לשכב עם נשים אפריקניות לא טהורות. לשם כך הצבא האיטלקי ייבא לקולוניות שלו נשים איטלקיות שעבדו בזנות.

הסוכנות האיטלקית לבריאות הציבור קבעה: "יש לספק את הצרכים הפיזיולוגיים של האיטלקים בצפון אפריקה", והציבה מספר תנאים לקבלת הנשים שיספקו את הצרכים האלה. הנשים שהגיעו לעבוד בזנות נדרשו להיות "במצב בריאותי טוב" ולהפליג תחת פיקוח על המשמעת שלהן. משרד הפנים איתר את המאדאמיות המשובחות ביותר והתיר להן להביא עובדות לבורדלים בקולוניות.

החיים הקשים של סרסוריות

לא היה קל לנהל בורדל, באיטליה או בקולוניות. מנהלות בורדלים רבות כתבו למוסוליני על צרותיהן. אחת מהן, תאודוסיה, כתבה לו: "נולדתי בריגה ב-1896. ב-1921 נאלצתי לעזוב בגלל הרגשות הפשיסטיים שלי והתיעוב לקומוניזם. חיפשתי מחסה באיטליה וכאן קיבלו אותי בזרועות פתוחות ועזרו לי לשכוח חלקית את הסבל שהאדומים המתועבים גרמו לי. איבדתי את כל משפחתי, לא בגלל סיבות טבעיות אלא בגלל האלימות הקומוניסטית.

"הגעתי לאיטליה לבדי עם מעט משאבים כלכליים. הייתי חייבת להתחיל לעבוד, ואכן עבדתי בתור תופרת והצלחתי איכשהו להתפרנס ואפילו לחסוך קצת כסף. התנכרתי למולדת שלי, קיבלתי אזרחות איטלקית ואני מעריצה את כל מה שהפשיזם עשה ועדיין עושה.

"התחתנתי, ובעלי היה איש מכירות, אבל בשלוש השנים האחרונות הוא משותק ואינו יכול לעבוד. הכול מוטל על הכתפיים שלי. אין לי ילדים כי אימא אדמה לא העניקה לי את הסיפוק הזה. מה יקרה לי בגילי המופלג? והנה יש לי הזדמנות להרוויח כסף.

"אני מוכנה להפקיד את כל הסכומים הדרושים, ולהציג מסמכים המוכיחים את התנהגותי החפה מכל פגם. אני חוששת שלא אקבל רישיון להפעיל בורדל, אולי מפני שאני ממוצא זר, ולכן אני פונה אליך כי אתה דואג לכולם כל כך יפה, שתראה מה אתה יכול לעשות למעני."

גם נשים שעבדו בזנות כתבו לפעמים למוסוליני. רנאטה הייתה אחת מהן:

"חמש שנים עבדתי בבורדל כדי לפרנס את האחים הקטנים שלי, כי אבא שלהם, האבא החורג שלי, אף פעם לא רצה לעבוד. הבעלים של הבורדל חסרי רחמים. הם מנצלים אותנו וזה חייב להיפסק. האם הוגן שהם מכים אותנו ופוגעים בנו? אם אביא את המשפחה שלי למצב טוב מספיק, אצא מייד מהחיים האלה, למרות שלא קל לי למצוא עבודה טובה, בהתחשב בעובדה שאני לקוית שמיעה. אבל אני אנסה בכל זאת כי אי אפשר להמשיך ככה, אני כבר אעדיף למות."

מלחמת העולם והשמירה על טוהר הגזע

מלחמת העולם השנייה הביאה לגיוס המוני של חיילים, ונוצר כמובן צורך בבורדלים מוסדרים נוספים כדי לספק את הגברים הפשיסטים הטובים האלה ולמנוע מהם להידבק במחלות מין. שר הפנים דחף את מושלי המחוזות להקים בורדלים חדשים והבטיח להאיץ את האישור שלהם. שר המלחמה דיווח שבכירי הצבא ביקשו להקים בורדלים בשטחים הכבושים בצפון אפריקה ובאירופה, והזהירו כי "המחסור בבורדלים יוביל לתופעות מזיקות של אוננות והומוסקסואליות, כמו גם להפצת מחלות מין כתוצאה ממפגשים עם זונות מחתרתיות".

החוק הפשיסטי אסר על קיום יחסי מין בין אזרחים איטלקים לבין אזרחי הקולוניות, והשר לענייני אפריקה שלח מכתב דחוף לשר הפנים והפציר בו: "צריך לאסור על גברים צבעוניים להיכנס לבורדלים, ולהזהיר את הזונות מפני קיום יחסים עם אנשים כאלה, להזכיר להן את העונשים הצפויים להן במקרה כזה". ואכן, חמש נשים נעצרו בחודש אחד בעוון קיום יחסים עם אפריקנים.

חלק מהאפריקנים לא הסכימו להשלים עם רוע הגזירה. אזרח לובי בשם ג'מאל, שעבד בספינת צי איטלקית, כתב לשר הפנים האיטלקי: "הייתי בצבא האיטלקי במלחמת העולם הראשונה, מ-1914 ועד 1918. מאז 1921 עבדתי כמלצר במלון מינרבה ברומא, ושם מכירים אותי היטב. כיום אני גר בגנואה, עובד בבית מרקחת בדואומו. אני מבקש רשות לקבל גישה חופשית לבתי התענוגות באיטליה, שנאסר עליי להיכנס אליהם. אני מודה לשר הפנים על תשומת הלב".

הבקשה לא אושרה. הנימוק הרשמי היה "ענייני גזע".

ענייני גזע היו גם לצבא הנאצי ששלט בחלקים באיטליה. במטרה לשמור על טוהר הגזע, הצבא הנאצי ביקש מהרשויות האיטלקיות להתאים מספר בורדלים לחיילים גרמנים בלבד. בקטאניה, למשל, ראש הפיקוד הגרמני בעיר ביקש מהמשטרה המקומית להקדיש שני בורדלים לשימוש אקסקלוסיבי לגרמנים. החיילים פחות הקפידו על ההפרדה, ולכן שר הפנים האיטלקי הורה לכל הבורדלים לכתוב במקביל שלטים באיטלקית ובגרמנית שמזהירים את המבקרים לא לגלות סודות צבאיים.

ב-1945 איטליה הפכה לדמוקרטיה. כל אישה מעל גיל 21 קיבלה זכות הצבעה, בסייג אחד: ההצבעה נאסרה על נשים שעבדו בזנות לא חוקית.