זנות תחת הקולוניאליזם במצרים
- Ofir L
- 20 ביוני
- זמן קריאה 6 דקות
הבריטים כבשו את מצרים ב-1882. בתוך שבועיים הם כבר מיסדו את הזנות. הממשל הבריטי חייב את עובדות המין המקומיות לעבוד תחת פיקוח בבורדלים ברובעי האורות האדומים, להירשם ולעבור בדיקות רפואיות שבועיות. כל אישה שעבדה בזנות קיבלה תעודה מיוחדת עם השם שלה, הגיל ושם בעל/ת הבורדל שעבדה בו.
אכן, הבריטים הנאורים הביאו את הציוויליזציה למצרים הפראית.
מהגרות עבודה וקורבנות סחר
הקולוניאליזם הבריטי פגע בהכנסות החקלאים ונשים כפריות רבות נאלצו לעזוב את אורח חייהן המסורתי ולעבור לערים. הן יכלו להרוויח בזנות פי עשרה מעבודות עירוניות אחרות, אם בכלל היו עבודות אחרות. ואולם בגלל המיסוד הן גם נאלצו לשלם מחצית מהכנסותיהן לבעלי הבורדלים החוקיים, ורבות מהן נכנסו לחובות. אחרות העדיפו לעבוד במחתרת כדי להתחמק מהמיסוד הנצלני.
היו עוד נשים שלא נרשמו אצל הרשויות: נשים אירופאיות שהגיעו למצרים בתקווה להימלט מחיי העוני באירופה. בזכות שיטת הקפיטולציות, לפיה אזרחי מדינות זרות לא היו כפופים לחוקי מצרים, הן יכלו להתחמק מחוקי המיסוד הנוקשים.
בגלל שיטת הקפיטולציות גם הסרסורים הזרים שלהן לא היו כפופים לחוקים, והם ניצלו זאת כדי לפגוע בנשים. נלי פּלוּמיֵיה הייתה מעצבת אופנה וזונה לשעבר ממארסיי. היא פגשה שם במועדון ריקודים את אנטוניו דסאנטי, שהציע לפתוח לה חנות כובעים בקהיר. ברגע שהגיעו למצרים הוא הכניס אותה לבורדל והיכה אותה כשניסתה לברוח, עד שנמלטה ותבעה אותו.
פרנצ'סקה קוֺלַאוִויטָה בת ה-21 תבעה סרסור מלטזי שאיים עליה בסכין. הוא נשפט לשנת מאסר עם עבודות פרך. אלכסנדרה קאלובי הצרפתייה עבדה במספר בורדלים בקהיר. היא תבעה סרסור שלקח ממנה את כל כספה ואיים עליה באלימות. הוא הצליח לברוח לפני המשפט.
מבחינת הבריטים, נשים זרות שעבדו בזנות היו קורבנות סחר מוגבלות בשכלן. הנשים המקומיות לעומת זאת נחשבו לפתייניות מסוכנות שעובדות בזנות מרצונן החופשי, ולכן יש לפקח עליהן או לאסור אותן.
מלחמת העולם הראשונה
מלחמת העולם הראשונה הביאה איתה למצרים הרבה חיילים. האוסטרלים קיבלו את המשכורת הגבוהה ביותר מביניהם, ובתי הקפה ברובעי האורות האדומים שינו את שמם ל"בר אוסטרליה" ו"קפה קנגורו" בניסיון למשוך לקוחות. העובדות ברובעים נהגו לחטוף את כובעי החיילים ולרוץ איתם לחדרן, בתקווה שהחיילים יסכימו להיכנס בעקבותיהן.
החיילים האוסטרלים והניו-זילנדים השמרנים לא היו רגילים למראות כאלה. המצריות הליברליות זעזעו אותם ובו בזמן הקסימו אותם. הם לא יכלו לעמוד בפניהן אבל האשימו אותן בפתיינות, וכך התרחש אחד הקרבות הגדולים של מלחמת העולם הראשונה:
הקרב על הוואס'ה
בחג הפסחא 1916, אלפיים וחמש-מאות חיילים אוסטרלים וניו-זילנדים עלו על רובע הוואס'ה, רובע אורות אדומים בקהיר. הם בזזו את הבורדלים, שרפו את המיטות והמזרונים וזרקו את הנשים ואת הסרסורים מהחלונות (לא ידוע אם מישהו נהרג במהלך המהומות). הם אפילו זרקו פסנתר מהחלון, אם כי גרסאות אחרות מספרות שהיו אלה עובדות מין שזרקו את הפסנתר כדי לפגוע בחיילים. רק אחרי שעות ארוכות הצליח גדוד בריטי להשתלט על המצב.
למה החיילים עשו את זה? היו להם כל מיני תירוצים: הם התלוננו שעובדות המין הדביקו אותם במחלות (6,000 חיילים אוסטרלים טופלו במחלות מין בקהיר, וכך גם 12% מהחיילים הניו-זילנדים); שהן גבו מחירים גבוהים מדי; שבעלי הברים ערבלו את המשקאות במים או בשתן; אחד החיילים התלונן שנדקר לאחר שסירב לשלם לאישה; ושמועות אחרות סיפרו שחייל גילה את אחותו נסחרת באחד מהבורדלים.
האמת היא שהחיילים הפוריטנים פשוט כעסו שהנשים המצריות העזו להתלבש חשוף ולקיים יחסי מין, ובמקום להאשים את עצמם שלא הצליחו לעמוד בפניהן, העדיפו להאשים את הנשים. הם למדו את זה מהדרשות של הכומר הצבאי גאי ת'ורנטון.
כמרים נגד זנות
ת'ורנטון כתב על רובע האורות האדומים: "הוא היה סיוט – פראי וגרוטסקי להחריד. השבילים הצרים, המסריחים, עם הנשים האומללות העלובות האלה, כמעט מכל לאום, קריאות הפיתוי הצורמות שלהן במגוון לשונות, התלבושות הוולגאריות שלהן, האורות המנצנצים, השטניות המתפרצת, כל אלה השתלבו כדי לייצר בנפש החייל האירופי רושם לא מציאותי. 'דברים לא יכולים להיות עד כדי כך מחרידים,' הוא חושב, 'ולכן זה חייב להיות חלום'. אבל זה לא היה חלום. זאת הייתה המציאות המזעזעת. כל לאום מתחרה כאן במידת החייתיות שלו. ערביות, מצריות (כולן מוסלמיות, אף נוצרייה קופטית לא תרד לזנות), צ'רקסיות, יווניות, סוריות, נוביות, צרפתיות ואיטלקיות, כולן כאן. תודה לאל, אין כאן אף אישה בריטית".
ת'ורנטון פעל בכל כוחו נגד הזנות. הוא נהג לעקוב אחרי חיילים לתוך הבורדלים ולנסות לשכנע אותם לא לבצע את המעשה הנורא של מין מחוץ לנישואים. הוא סיפר איך באחד המקרים הנשים במקום התחילו לקלל אותו, "אבל קצת איומים השתיקו אותן מהר מאוד". במקרה אחר הוא הטיף למאה חיילים שעמדו בתור לבורדל: "ברגע שהתחלתי לדבר, הנשים יצאו מהחדרים שלהן וקיללו אותי בכל שפה אפשרית".
בסופו של דבר ת'ורנטון ומטורללים דתיים אחרים שכנעו את הצבא לפעול נגד הזנות. הצבא ארגן פעילויות תרבותיות, קונצרטים והרצאות כדי להשאיר את החיילים בבסיסים. החיילים העדיפו משום מה להמשיך ללכת לבורדלים.
חיילים מערביים? הנשים המערביות מסוכנות אפילו יותר
בשנים שאחרי המלחמה התרחב המאבק בזנות, הפעם לא מטעם הצבא אלא מטעם נשים מערביות שהגיעו להציל את הנשים המקומיות הלא מוסריות. מיס ססילי מקוֺל הייתה אחת מהן, מנהלת ארגון נגד זנות. היא ביקרה ברובע האורות האדומים וכתבה:
"רציתי להכיר טוב יותר את המקום שאליו נלקחות היצורות עלובות הנפש האלה. עצרתי לפני אחת מהן והזהרתי אותה שאם אתפוס אותה שוב במקום ציבורי, היא תיעצר. בפעם אחרת הכרחנו את כל הנשים שעמדו בחוץ להיכנס פנימה. ליד הבר היה בורדל וארבע נשים ישבו בפתחו. דרשנו מהן להיכנס פנימה והן הסכימו, חוץ מאחותה של בעלת הבורדל שסירבה ועוד אחזה בלי בושה בידיים של העוברים ושבים. קראתי לשוטר והוא לקח את הבחורה למעצר, שם היא בילתה את הלילה ושילמה קנס".
ב-1930 מקול התפטרה מרוב תסכול: "מחריד לעבוד במדינה הזאת, שבה את מתעסקת עם הפסולת של המזרח – נשים שהיה עדיף להטביע בלידתן וגברים שהיה צריך להטביע את האימהות שלהם, שלא לדבר על האבות שלהם".
כמו שאפשר להבין, מתנגדי הזנות אז כהיום הם אנשים שפויים לגמרי ובכלל בכלל לא שוביניסטים וגזענים.
ארגון נשים מערבי אחר פתח "מקלט" לנשים בזנות, שהבעיה העיקרית שלו הייתה שאף אישה שעבדה בזנות לא הסכימה להיכנס אליו. למרבה המזל, המשטרה שיתפה פעולה עם הארגון ושלחה אליו נשים שעצרה בעוון זנות. הנשים האומללות שהוכנסו למקלט אומנו בתפירה ובבישול כדי למצוא עבודה מהוגנת. מנהלות המקלט התלוננו: "אנחנו מקבלות את הנשים רק לשלושה חודשים, וזה לא מספיק כדי לשנות זונות שהחיים שלהן בטלניים ומטונפים ולהפוך אותן לנשים עצמאיות וחרוצות". על הנשים במקלט נאסר לצאת ממנו והן עבדו בכפייה במשך כל שעות היום כדי לממן את הוצאות המקלט.
ה"מטופלות" במקלט, רבות מהן יהודיות, ניסו להיאבק. מרי כהן הגיעה למקלט אחרי שנכלאה חמישה חודשים בבית החולים למחלות מין. היא ניסתה להימלט מהמקלט, נכלאה וגורשה לאלכסנדריה. שתי נערות ארמניות, אחת מהן בהיריון, ניסו ללא הצלחה להימלט דרך טיפוס על הקירות. יהודייה מארץ ישראל איימה להתאבד ושוחררה. נערה יוונייה בת 14, אירנה קפסיס, התאבדה.
המקומיים מצטרפים למאבק
פמיניסטיות מצריות התנגדו בצדק למיסוד, שסיפק למעשה נשים חסרות הגנה לקולוניאליסטים. אחת מהן הייתה הודא שעראווי, "אֵם הפמיניסטיות", שפעלה למען זכויות נשים וחופש דת. היא וחברותיה השתתפו בכנסי נשים בינלאומיים נגד זנות, אבל לא זכו להכרה מפני שהפמיניסטיות המערביות היו גזעניות בדיוק כמו הקולוניאליסטים הבריטים.
מי שעוד לא זכו להכרה בינלאומית היו תומכי העצמאות המצרים, והם בהחלט התנגדו לזנות. כזכור, הקולוניאליסטים ראו בזונות האירופאיות קורבנות סחר, ובזונות המקומיות נשים מסוכנות שמפתות את החיילים התמימים. מבחינת תומכי העצמאות המצב היה בדיוק הפוך: עובדות המין הזרות היו נשים פתייניות מסוכנות; הזונה המקומית הייתה נערה תמימה וחסרת ישע שנאלצת לשרת את הכוחות הזרים כמו שמצרים חסרת ישע מול הכוחות הזרים הפולשים אליה.
והיו כמובן האסלאמיסטים. מבחינתם אישה מסוכנת הייתה כל אישה שעובדת מחוץ לבית, מסתובבת עצמאית ברחובות ולא מפוקחת על-ידי בני משפחתה. האסלאמיסט מחמוד אבו אל-עויון עמד בראש אקדמיית אל-אזהר באלכסנדריה ויצא נגד מיסוד הזנות, צריכת אלכוהול ובגדים חשופים בחוף הים. הוא כתב מאמר על בורדלים תחת הכותרת "בתי המטבחיים של הטוהר", והכריז: "זנות היא כמו מחלה קטלנית, שתוביל להשמדת האומה עקב השחתת הערכים, הרס הכבוד הלאומי, והתנוונות הגזע בגלל מחלות מין". והכי גרוע: "אני מכיר הרבה גברים שבגלל הזנות לא חושבים בכלל להתחתן. הרבה נשים נשארות בגלל זה בלי בעל!" הו לא ☹
הוא נשמע דומה מאוד לת'ורנטון. הוא נשמע דומה מאוד גם לתומכי ההפללה בימינו.
מצרים מקבלת עצמאות. רק הנשים שעובדות בזנות לא
מצרים קיבלה סוג של עצמאות. השר לעבודות ציבוריות הכריז על פינוי אחד מרובעי האורות האדומים "כדי לפלס דרך למקום שבו אנשים הגונים ומשפחותיהם יוכלו לחיות במקום החרקים עלובי הנפש האלה. אנחנו נרחיב את הרחוב בארבעים מטרים, במטרה לטהר אותו מהזוהמה הידועה לשמצה שלו ולהחזיר לו את כבודו המקורי".
משרד הבריאות אסר על רישוי עובדות מין חדשות, ובכך הפליל מעשית כל אישה שהתחילה לעבוד בזנות. ארבעה מרכזים ל"נשים מופקרות" נפתחו ברחבי מצרים ולימדו זונות לשעבר לתפור ולבשל כמו נשים טובות. ב-1951 נחקקו חוקים נגד "התהוללות" ונגד זנות, שהפלילו כל יחסי מין מחוץ לנישואים.
נשים מצריות מופללות ונכלאות עד היום אם הן עובדות בזנות, מקיימות יחסים מחוץ לנישואים או מעזות להעלות ליוטיוב סרטון ריקודים בבגדים לא צנועים. כי חוקים נגד נשים תמיד מתחילים בחוקים נגד עובדות מין, אבל אף פעם לא נגמרים בהם.
