חובה פטריוטית: ההיסטוריה של הזנות בדרום קוריאה

מאות אלפי נשים קוריאניות עבדו פעם בזנות החוקית בדרום קוריאה. מצב קצת מוזר, כי הזנות בדרום קוריאה לא הייתה חוקית.

יומיים בלבד אחרי שחרור קוריאה מהכיבוש היפני ב-1945, אקטיביסטיות מקומיות קראו להפליל את הזנות. עיתוני הנשים טענו: "זונות הן סרטן שמאיים על תנועת הנשים. הן פוגעות בצניעות היפהפייה של הקוריאניות". ארגון הנשים הלאומי הכריז: "זונות הורסות משפחות ואת האומה". ב-1948 ממשלת קוריאה הפלילה את הזנות הפללה מלאה, והצהירה: "הזנות היא נוהג מרושע שנוסד על-ידי הכיבוש היפני ומזהם את המוסר הקוריאני".

ובכן, הזנות בקוריאה הופללה. אבל באותו זמן היא גם מוסדה. הממשל הצבאי האמריקני בקוריאה קבעה ש"מארחות" קוריאניות יוכלו לעבוד במוסדות בידור מיוחדים ויחויבו לעבור בדיקות רפואיות קבועות.

הספר שעליו מבוסס המאמר

עובדות המין הקוריאניות מחו נגד כפיית הבדיקות הרפואיות ושמונה-מאות מהן פתחו בשביתה. אחרות מחו נגד ההפללה והגיעו לפגישה עם ראש עיריית סיאול, שאמר להן שמטרת ההפללה היא "להציל אתכן מהשלשלאות הבלתי-אנושיות והבלתי-תרבותיות שלכן, ולאפשר לכן לחיות חיים נורמליים". הן נפגשו גם עם מנהיגת ארגון הנשים הלאומי, שהסבירה להן: "אתן צריכות להשתחרר מהמצב המשפיל שלכן". עובדות המין זעמו והסבירו שישמחו לעזוב את הזנות אם הממסד ישלם את החובות שלהן וייתן להן פרנסה טובה יותר. זה לא קרה.

חברת תנועת הנשים הלאומית סיפרה בגאווה: "הארגון שלי יוצא לרחובות ומשכנע נשים עם איפור גרוטסקי להוריד אותו. אנחנו מסבירות להן איך איפור כבד הוא וולגרי ומכוער, ומוריד את הערך שלנו מול הזרים. חלק מהנשים האלה מודות בטעויות שלהן, אבל אחרות מוחות ואומרות שזה לא העסק שלנו. פעם אפילו נתתי סטירה לאחת כזאת".

דרום קוריאה רצתה למגר את הזנות, אבל היא גם רצתה לארח יפה את הצבא האמריקני שהגן עליה מפני צפון קוריאה, ובשביל זה היה צריך לספק מין בעשורים הבאים לשני מיליון החיילים האמריקנים. כך נוצר המצב המוזר שבו קוריאה מפלילה ביד אחת את הזנות וביד השנייה שולחת נשים לעבוד במחנות ליד בסיסי הצבא האמריקני.

הכנסת אורחים

נשים קוריאניות שקיבלו לקוחות קוריאנים נעצרו יחד עם הלקוחות שלהן; נשים קוריאניות שקיבלו חיילים אמריקנים זכו להכרה כפטריוטיות שתורמות לביטחון האומה. כ-10,000 נשים קוריאניות שירתו את האמריקנים בכל שנה בשלושת העשורים הבאים. מרפאות למחלות מין ערכו לנשים כמיליון בדיקות כפויות בכל שנה.

היו נשים שניסו לסרב לרגולציה. עלון שהפיצה המשטרה הקוריאנית הסביר להן: "אנחנו מאמינים שאתן עושות את הטוב ביותר שלכן כדי לספק שירות טוב לחיילים האמריקנים. עם זאת, הגישה והמעשים שלכן לפעמים פוגעים בחלק מהלקוחות שלכן. בואו נחשוב על זה ונתקן את הטעויות שלנו! תזכרו שהחיילים האמריקנים נמצאים כאן כדי לעזור לכן להגן על הרפובליקה הקוריאנית מפני פלישה צפון-קוריאנית. אנא התייחסו כראוי לחיילים האמריקנים".

לא תאמינו, אבל חלק מהנשים לא השתכנעו מהעלון. 300 נשים הפגינו נגד בדיקות רשלניות באחת המרפאות. 500 נשים השתתפו בהלווייתה של קים צ'ון-ג'ה, שנרצחה על-ידי חייל אמריקני. הן ניסו לפרוץ לבסיס הצבאי, הניחו את ארון המתים מול החיילים, עמדו שעה בשערי הבסיס וקראו: "תתנצל בנימוס בפני המנוחה, מפקד". 

החיילים האמריקאים לא נענשו בדרך כלל על אלימות ולא נעצרו אף פעם על צריכת זנות, למרות שגם בארה"ב וגם בדרום-קוריאה צריכת זנות הייתה לא חוקית. הם כן נאלצו להקשיב להרצאות, או כמו שאחד מהם סיפר: "הכומר הצבאי נתן לנו הרצאות על מוסריות מינית פעמיים בחודש. זה היה בזבוז זמן מוחלט. כולנו ידענו שהכומר טוב הלב שלנו מארח קבוע שתי זונות בבית שלו".

גם הנשים נאלצו להקשיב להרצאות. לא נגד זנות, אלא בעד זנות. הזנות אמנם לא הייתה חוקית בקוריאה, אבל היא הייתה חובה פטריוטית! לא רק בשביל סיפוק הצבא האמריקאי, אלא גם בשביל שיפור הכלכלה הקוריאנית. קים יונג-ג'ה מתארת הרצאה כזאת בשנות השבעים:

"המרצים היו מנהיגי הקהילה ופקידים ממחלקת הרווחה הממשלתית. כולם חזרו על אותן מנטרות: 'אתן פטריוטיות. בבקשה תגלו אומץ וגאווה. אתן צריכות לזכור שאתן מכניסות דולרים למדינה. אנחנו מעריצים גיבורות אלמוניות כמוכן. החיילים האמריקאים באו לכאן כדי לעזור למדינה שלנו. אז בבקשה תתלבשו יפה לכבודם ואל תקללו. היום הזמנו לכן מורה לאנגלית. תלמדו בהתלהבות!"

קוריאה נזקקה למטבע חוץ. ב-1964 החיילים כבר הוציאו על "בידור" 12 מיליון דולר, שהיו 80% מכלל ההכנסות של קוריאה מתיירים. המארחות הקוריאניות הפכו לבסיס הכלכלה הקוריאנית.

חינוך מחדש

בכל אותם עשורים שבהן קוריאה השתמשה במארחות כדי לקדם את המדינה, היא עצרה נשים שעבדו בזנות עם גברים מקומיים והכניסה אותן למחנות חינוך מחדש. אחת מהנשים האלה, קים יונג-ג'ה, אומרת: "אני כזאת חסרת מזל! חשבתי שהוואגינה שלי שייכת לי, אבל התברר שהיא שייכת למדינה".

עמותות פרטיות ניהלו את המוסדות וקיבלו תשלום מהמדינה על כל אישה. יותר מ-200,000 נשים נכלאו במוסדות בשלושת העשורים שבהם התקיימו.

אחד העיתונים תיאר: "בכל יום המשטרה עורכת פשיטות על נשים ומובילה את הנשים הזועקות למוסדות. רוב הזונות שונאות את המוסדות יותר מאשר את הכלא, מפני שבמוסדות הן נכלאות ללא משפט לפחות לשישה חודשים, בלי חופשות ובלי זכות לראות את קרוביהן". הן אולצו לעמוד בקור בחוץ, לרוץ, לזחול ולשיר להנאת מנהלות העמותות. הן חויבו ללמוד מקצועות נשיים כמו תפירה וניקיון, ובקושי קיבלו מזון.

החינוך מחדש לא ממש הצליח. רק 30% מהאסירות מצאו עבודה אחרת אחרי ה"שיקום", שנמשך בין חצי שנה לשנתיים. הרוב נותרו כל כך עניות שנאלצו לחזור לעבוד בזנות. אחרות נשלחו על-ידי העמותות לעבוד כמשרתות. דרך אחרת להימלט מהמחנות הייתה חתונה.

חתונה? חתונה! המוסדות לחינוך מחדש שידכו את האסירות לאסירים ממוסדות לעבריינים צעירים. מאות אסירות חותנו כך בחתונות המוניות בכל שנה. כל אחת מהן אולצה לבחור אחד מתוך שלושה מועמדים אסירים לחתונה.  

לא תופתעו לשמוע שאלפי אסירות ניסו לברוח מהמוסדות. רובן נתפסו על-ידי המשטרה, לאחר שתושבי הסביבה דיווחו על הבורחות בתמורה לכסף, אורז וקמח מהמוסדות.   

מנהלות העמותות ניצלו את הנשים לא רק כדי להתפרנס על חשבונן, אלא גם כדי לקדם את הקריירה האקדמית של עצמן. קים יונג-אה, למשל, הייתה האישה השלישית בתולדות קוריאה שקיבלה דוקטורט במדיניות ציבורית. היא עשתה את הדוקטורט שלה על 600 הנשים שנכלאו תחת חסותה במוסד לחינוך מחדש שניהלה. בהקדמה היא כתבה: "זנות גורמת לדרדור האוכלוסייה, להרס החברה ולהחרבת המדינה". המסקנה הלא מפתיעה שלה הייתה שהבעיה של זונות היא לא כסף אלא בעיות נפשיות, ולכן יש לשכן אותן במוסדות לחינוך מחדש.

דמוקרטיה בדרום קוריאה. רק לא לנשים שעובדות בזנות

ב-1993 קוריאה הפכה לדמוקרטיה, ושנה לאחר מכן הנשיא הכריז על ביטול תעשיית האירוח. השגשוג הכלכלי באותן שנים עזר לקוריאה להתבסס על יצוא ולא על מארחות. אבל הגברים הקוריאנים הרוויחו הרבה כסף הזכות השגשוג והזנות הלא חוקית ברחבי קוריאה שגשגה, בעיקר ברובע גנגנם האגדי.

הנשים הקוריאניות פחות נהנו מהשגשוג הכלכלי. הן הרוויחו בממוצע רק חצי ממה שהרוויחו הגברים במדינה. אם בעבר המארחות היו נשים עניות ממשפחות הרוסות, סקרים הראו שעכשיו כמחצית מהנשים שעבדו בזנות היו בוגרות תיכון, והן עבדו בזנות כי הרוויחו בה כפול מאשר בעבודות אחרות. 

הפמיניסטיות והאוונגליסטים החליטו לשתף פעולה כדי להילחם בזנות. הנשים החדשות שעבדו בזנות הרי היו נשות המעמד הבינוני שהיו להן אפשרויות אחרות, ולכן לא ראויות לרחמים. אף פמיניסטית לא חשבה לשאול לדעתן. ב-2004 נכנס לתוקף חוק חדש נגד זנות עם עונשים כבדים יותר לכל הצדדים בזנות, כולל קנסות של כ-1,500 דולר לעובדות המין וללקוחות.

העובדות ברובע האורות האדומים של סיאול ניסו למחות ביום כניסת החוק לתוקף. המשטרה עצרה 21 מתוכן. 500 נשים ברובע אורות אדומים אחר יצאו להפגין וסחפו איתן עובדות מין בכל רחבי המדינה. 3,000 עובדות הפגינו מול בניין האסיפה הלאומית בסיאול. עשרים מתוכן פתחו בשביתת רעב שנמשכה 73 ימים. עשר נשים התנחלו במשרד הממשלתי לשוויון מגדרי. אלפי נשים ייסדו את ארגון עובדות המין הלאומי. שבע נשים שונות הגישו בשנים הבאות תביעות בבית המשפט העליון לחוקה בטענה שהחוק פוגע בזכויות האדם שלהן.

ה"פמיניסטיות" התעלמו, בית המשפט קבע שזנות פוגעת בערכי הציבור, השרה לשוויון מגדרי הכריזה שעובדות המין סובלות מתסמונת שטוקהולם, ועשרות אלפי עובדות מין נעצרו מאז ועד היום.