ביקורת ספר: נשים מופקרות / שולמית אלמוג

שולמית אלמוג היא פרופסור למשפטים באוניברסיטת חיפה. בספרה "נשים מופקרות" היא עוסקת בעיקר ב"מס הקלון החברתי", הסטיגמה שפוגעת בעובדות המין. לפי אלמוג, נשים שעובדות בזנות סובלות מסטיגמה שלילית, ולכן צריך לאסור על קניית מין בתשלום, משום שהקלון החברתי המוטל עליהן כבד מדי.

לטעמי, אלמוג עושה שלוש טעויות בסיסיות: ראשית, בטענתה הבסיסית שצריך לאסור על פעילות כלשהי בגלל היחס של החברה ההגמונית כלפיה; שנית, בכך שהיא מפיצה בספר נתונים מסולפים, שרק מחזקים את הסטיגמה נגד זונות; ושלישית, בעובדה שהיא כמעט ולא מתייחסת לעובדות המין עצמן, ומתמקדת ביחס החברה אליהן.

האם צריך להפליל זנות מפני שהציבור מתנגד לזנות?

מבחינת אלמוג, החברה ההגמונית צריכה לקבל החלטות על גופן של נשים, ואם החברה מתנגדת לזנות, צריך להפליל לקוחות זנות. במקום להתנגד לחברה ההגמונית, אלמוג מעדיפה להיכנע לה. 

שיא טענתה של אלמוג נגד זנות מגיע בעמודים 82-81: "כיצד ניתן להבין איך בעולם שבו נגיעה לא רצויה באישה או אפילו אמירה שעשויה להתפרש כבעלת אופי מיני נחשבות למעשים של השפלה, ביזוי ופגיעה בכבוד, יש נשים שמסכימות, ואפילו בוחרות, שייעשו בהן מעשים מיניים מרחיקי לכת יותר תמורת גמול שהוא לעתים נמוך מאוד?"

כלומר, אלמוג טוענת שלא יכול להיות שנשים יבחרו לעשות מעשים שהחברה רואה בהם כפוגעים בכבודן. כדי להבהיר את התנגדותי לטענתה, תרגמתי את דבריה להומופובית: "כיצד ניתן להבין איך בעולם שבו חדירה אנאלית נחשבת למעשה של השפלה, ביזוי ופגיעה בכבוד, יש גברים שמסכימים, ואפילו בוחרים, שייעשו בהם מעשים מיניים מרחיקי לכת יותר ועוד בחינם?"

אלמוג מרחיבה בעמוד 65: "גם רובן של אותן נשים המדווחות על רצון אמיתי לעסוק בזנות אינן יכולות למלט את עצמן מהקלון החברתי המכתים כל אישה העוסקת בזנות בין שהיא מצהירה על עצמה כבוחרת ומועצמת, ובין שהיא טוענת שלא היתה לה ברירה ושהיא חווה השפלה." כלומר, מבחינת אלמוג, גם אם יש נשים אמיצות שלא מוכנות להיכנע לקלון החברתי, צריך לאסור עליהן לעסוק בזנות בגלל... הקלון החברתי.

הקלון החברתי המוטל על "נשים מופקרות", לפי שולמית אלמוג

מי הם אלה שמטילים על הזונות את הקלון החברתי? ובכן, כאן באה לידי ביטוי הערצתה של פרופסור אלמוג לממסד ההגמוני. את היחס ההיסטורי של החברה לזנות מביאה אלמוג דרך מחזה של ג'ורג' ברנרד שו וספרים של אנטון צ'כוב, רולן בארת, לאה גולדברג ויעקב שבתאי. במילים אחרות, ה"חברה" של אלמוג היא חברה של אליטות לבנות וגבריות ברובן. היא מתעלמת מהיחס האוהד יחסית של המעמדות הנמוכים לעובדות המין במאה ה-19, ולוקחת בחשבון רק את האליטה החברתית שהיא עצמה שייכת אליה.

האנתרופולוגית ד"ר לאורה אגוסטין כתבה בספרה Sex at the Margins על היחס של הבורגנות כלפי עובדות המין באותה תקופה: "נשות מעמד הפועלים, שמתוכו הגיעו הזונות, תמכו באחיותיהן הזונות והבינו את מניעיהן. רבות מהזונות קיימו בינן לבין עצמן יחסים לסביים, אחרי שלמדו להכיר את הצביעות הגברית הבורגנית. כמובן שאותם בורגנים שנאו את הזונות, שיצרו מעמד של נשים עצמאיות חברתית וכלכלית." אותה בורגנות היא המיליה החברתי שממנו הגיעו שולמית אלמוג והסופרים שהיא מצטטת. מבחינתה, זהו המיליה שמייצג את החברה כולה.

הדוגמאות הבאות שאלמוג משתמשת בהן כדי להוכיח את הקלון על הנשים העובדות בזנות, הן מערכת המשפט (כלומר, שוב הממסד), וסרטים. ובאיזה שני סרטים היא בחרה? "לחיות את חייה" של ז'אן לוק גודאר, ו"אישה יפה" מאת גארי מרשאל. שוב, מדובר בשני גברים לבנים ועשירים.

עובדת המין מליסה גרנט כתבה על השימוש של מתנגדי הזנות בסרט "אישה יפה": "הדגש שלהם על מיתוג הזנות בתרבות הפופ מאפשר למתנגדי הזנות להשאיר את הקרב שלהם במסגרת של הייצוג." ואכן, זה בדיוק מה שעושה אלמוג במהלך הספר. היא מתמקדת בייצוג של הזנות בתרבות, ועוד בתרבות הגברית ההגמונית, ושוכחת לבדוק מהי מציאות החיים האמיתית של עובדות המין.

הנשים לא מופקרות; הנתונים מופקרים

אלמוג לא רק מתעלמת מהמציאות, היא גם יוצרת מציאות משל עצמה בעזרת נתונים מסולפים על עובדות מין. סילוף הנתונים מגיע לשיא בפרק על החוק להפללת הלקוח בשבדיה. בעמוד 110 אלמוג טוענת: "על פי הנתונים הקיימים, מספר הנשים העוסקות בזנות בשבדיה ירד בשני שלישים." ומה מראי המקום שלה? הראשון הוא דבריו של השגריר השבדי בישראל ב-2003:

"Experience from the first years of this law has in the evaluation of the police and social agencies been positive. There is a general assessment that the number of prostitutes in Sweden as a result of this legislation has diminished. It is difficult to say of course and give a precise figure but it is clear that it has reduced the number of prostitutes."

גם אם נתעלם מכך ששגריר שבדיה אינו בהכרח מקור אמין, הרי שהוא עצמו אומר שאי אפשר לדעת בכמה ירד מספר הנשים בזנות. המקור השני של אלמוג מוכיח שהיא פשוט מטעה בכוונה. המקור הוא מאמרה של גונילה אקברג, The Swedish Law that Prohibits the Purchase of Sexual Service, עמודים 1194-1193. במאמר נכתב: "מעריכים שמספר הנשים בזנות ירד מ-2500 ב-1999, לפני כניסת החוק לתוקף, ללא יותר מ-1500 נשים בשבדיה ב-2002".

"

כלומר, לפי אקברג, מספר עובדות המין ירד ב-40%, לא ב-66% כפי שטוענת אלמוג. יש לציין שאקברג העדיפה לכתוב נתונים על-סמך "שיחות אישיות" עם כמה פקידים, והתעלמה ממחקרים שהראו דווקא שמספרן של עובדות המין בשבדיה לא ירד.

ובכן, הטענה של אלמוג, לפיה מספר הנשים בזנות ירד ב-66%, מתבססת על אדם אחד שאומר שאי אפשר לדעת בכמה ירד מספר הנשים בזנות, ושלושה אנשים שאומרים שמספר הנשים ירד ב-40%, ומתעלם מכל המחקרים בנושא.

הסטיגמות של שולמית אלמוג נגד נשים מופקרות

סילופי הנתונים של אלמוג מופיעים גם בהקשרים אחרים. בעמוד 63 היא טוענת: "מחקרים על נשים העוסקות בזנות מעלים, כי את החוויה המינית הראשונה שלהן הן חוו בגיל צעיר מאוד, וברוב המקרים היא היתה חוויה של אונס. רבות מהן היו מכורות לסמים לפני שהתחילו לעסוק בזנות, ורבות אחרות התמכרו להם בעקבות העיסוק."

ואולם מראה המקום שלה אלמוג הוא בכלל תמלול של הרצאה מ-1999, ואפילו בו הנתונים הם ממחקר אחר, שנערך על ניצול מיני בתשלום של קטינים ב-1985. כלומר, אלמוג לא ציינה נכון את מראה המקום שלה, וגם "שכחה" להזכיר שהנתונים בו אינם מתייחסים לנשים שעובדות בזנות, אלא לקטינים שמנוצלים בתשלום. כך אלמוג שוב מחזקת את הסטיגמה על נשים בזנות.

במקרים הנ"ל אלמוג לפחות סיפקה מראי מקום. ברוב המקרים היא לא טרחה לעשות זאת. כך היא קובעת בעמוד 62: "שורה של בעיות גופניות המאפיינות את העיסוק הזה, וביניהן, בין השאר, מחלות מין, בעיות גינקולוגיות ובעיות בבריאות הפה; ושאצל נשים רבות העוסקות בזנות אובחנה גם אבחנת לחץ פוסט-טראומתי, ורבות מהן מדווחות על כאב נפשי."

לא במקרה אין מראי מקום לטענות האלה. כל אותן בעיות נמצאו בעיקר במחקרים על זנות רחוב וזנות לא חוקית. לעומת זאת, בזנות חוקית עובדות מין לא בהכרח סובלות מהפרעות נפשיות יותר מנשים אחרות, וסובלות ממחלות מין פחות מנשים אחרות. במילים אחרות, שולמית אלמוג קובעת סטיגמה מוטעית על נשים שעובדות בזנות, ואז משתמשת באותה סטיגמה כדי לטעון שצריך לאסור על זנות.

שולמית אלמוג משתיקה עובדות מין

לאחר שסילפה נתונים על עובדות מין ועל הפיתרון הרצוי לטעמה, אלמוג יכולה להשתיק את עובדות המין עצמן. בעמוד 14 למשל, היא כותבת: "מאז שנות השמונים של המאה העשרים חדרו גם לשפה העברית, בעקבות חידושים בשפה האנגלית, ביטויים כמו 'תעשיית מין' (sex industry) או 'עובדת מין' (sex worker), שבאמצעותם מבקשים להקנות לעיסוק בזנות מעמד לגיטימי."

אלמוג כל כך מזלזלת בעובדות המין, שהיא לא מוכנה אפילו לתת להן את הקרדיט על המונח "עובדת מין", אף-על-פי שמדובר במונח שטבעה עובדת מין, קרול ליי, כבר ב-1978. ליי היא פעילה ידועה לזכויות עובדות מין, ואף כתבה ספר חשוב על הנושא ועל חייה. ספק אם אלמוג לא מכירה אותה. סביר יותר שאלמוג פשוט לא מכירה בה.

אלמוג לא מכירה בעובדות המין, ולכן גם לא מקשיבה לרצונותיהן ולצרכיהן. היא עושה זאת כבר בהקדמה, שבה היא מצטטת את סימון דה בובואר: "הזנות השכיחה היא מקצוע עגום, שבו האישה, המנוצלת מינית וכלכלית, חשופה לעריצות המשטרה, לפיקוח רפואי משפיל ולגחמותיהם של הלקוחות, מוּעדת לזיהום, למחלות ולעוני, ואכן מושפלת לדרגת חפץ". אלמוג טוענת: "מאז לא נגרע הרבה מהרלוונטיות של התיאור."

אכן, לא נגרע הרבה מהרלוונטיות של התיאור, אך לא בגלל הזנות כשלעצמה, אלא בגלל החוקים נגד זנות שאלמוג תומכת בהם: היא מודה שהן חשופות לעריצות המשטרה, אך מתעלמת מהעובדה שהחוקים נגד זנות הם אלה שחושפים אותן לעריצות המשטרה; היא מודה שהן חשופות לגחמותיהם של הלקוחות, אך מתעלמת מהעובדה שדווקא החוק להפללת הלקוח גורם להן להיות נואשות מספיק כדי לקבל לקוחות מסוכנים; היא טוענת שעובדת המין הממוצעת מוּעדת לזיהום ולמחלות, ומתעלמת מהעובדה שהחוק להפללת הלקוח מונע מהן להשתמש בקונדומים (מפני שהמשטרה מחרימה אותם בתור ראיות לקיום יחסי מין); וכמובן, אלמוג טוענת שעובדת המין הממוצעת מוּעדת לעוני, ושוכחת שהעוני הוא הסיבה לזנות, לא להיפך, ושמטרת החוק להפללת הלקוח היא להפחית את מספר לקוחותיהן כדי להפוך אותן לעוד יותר עניות.

לסיכום, פרופסור שולמית אלמוג, בספר שיצא בהוצאת משרד הביטחון, משקפת את עמדת הממסד הבורגני ההגמוני. אלמוג לא חושבת שצריך לשנות את הממסד, אלא את קבוצת המיעוט שהוא מקפח; היא לא מעריכה את מי שנלחמים בממסד, ודורשת להפוך אותם למשרתיו; והיא מדברת נגד הסטיגמה על עובדות מין, אך למעשה עסוקה בחיזוקה.