עבודת מין בתוך מלחמת הסמים בריינוסה

עובדות המין ברובע האורות האדומים בריינוסה, מכסיקו, רק רוצות לעבוד בשקט; האוונגליסטיות האמריקאיות רוצות לעזור להן; וקרטלי הסמים רוצים להרוויח על חשבונן. שרה לוּנָה חייתה שנה וחצי עם עובדות המין ועם האוונגליסטיות ומתארת בספרה את חייהן.

עטיפת הספר: Love in the Drug War: Selling Sex and Finding Jesus on the Mexico-US Borde

הנשים העובדות ברובע הגיעו אליו מכל רחבי מכסיקו בתקווה להרוויח כסף. אבל מה עושות אוונגליסטיות נחמדות במקום מפוקפק כזה? הן מרגישות שאלוהים אוהב אותן יותר בזכות אהבתן לנשים העניות, וגם שהן אוהבות נשים עניות בדיוק כמו שאלוהים אוהב את כל בני האדם.

סטייסי הייתה האוונגליסטית הראשונה שם, והיא מסבירה: "ישו אמר לי לבוא ולאהוב את הנשים והגברים כאן". היא עזבה את עיר הולדתה בארה"ב, מכרה את כל חפציה ועברה לגור בריינוסה. השוטרים לא נתנו לה להיכנס לרובע, ו-15 חודשים היא רק התפללה והסתובבה מחוץ לחומות (הן לא נפלו). "כל מה שעשיתי 15 חודשים היה להתפלל, והרגשתי קצת כמו כישלון. התפילות שלי היו כזה, 'אלוהים, אולי שמעת אותי הפעם? כי אני עדיין לא מכירה את השמות ואת הסיפורים של מי שחיות בין החומות האלה. חמישה-עשר חודשים, וכלום. הרגשתי כמו משוגעת".

בסופו של דבר תפילותיה נענו. היא נכנסה לרובע ובילתה בו שש שנים. בעקבותיה הגיעו מיסיונריות נוספות, חילקו עוגות לנשים, ניקו להן את החדרים, שתלו להן גינות קטנות ושרו להן שירים. המיסיונריות הגיעו לריינוסה כדי לשמוע סיפורים שלא יכלו לשמוע במקומות הולדתן. הן רצו להיות כמו ישו, קרובות לעניים ולזונות, ולהרגיש את הניצוץ שלו דרכם. הן העניקו תספורות חדשות בחינם לנשים, עשו להן מניקור ופדיקור, פינו אשפה ומזרקים והביאו להן פרחים ליום האם. הנשים העובדות, מצידן, הביאו לאוונגליסטיות מתנות לימי הולדת, ערכו להן מסיבות רווקות לפני נישואים והזמינו אותן למסיבות שלהן.

הנשים העובדות לא הגיעו לריינוסה בגלל אלוהים. הן הגיעו כדי להרוויח כסף שלא יכלו להרוויח בעבודות רגילות במקומות הולדתן או במפעלים בריינוסה. הן יכלו להרוויח ביום אחד יותר ממה שהרוויחו בשבוע עבודה במפעל, אבל היו צריכות לשלם גם שכר דירה, פרוטקשן, בדיקות רפואיות ופינוי אשפה.

האוונגליסטיות לא הטיפו לעובדות המין. הן לא חשבו שחטאים מיניים גרועים יותר מחטאים אחרים, והזכירו שכל אחד מאיתנו הוא חוטא. רוב עובדות המין האמינו באלוהים, אבל הכנסיות המקומיות לא טרחו להגיע אליהן. האוונגליסטיות הגיעו, ועובדות מין רבות ראו בהן נציגות של ישו ואלוהים, שהתפילות שלהן עבור עובדות המין נשמעות טוב יותר בשמיים (כי אלוהים די בבירור מעדיף אנשים לבנים). האוונגליסטיות הזכירו להן שוב ושוב שאלוהים אוהב את כולן, גם את הזונות והמכורות לסמים. כמו ישו שריפא חולים, האוונגליסטיות קנו תרופות לנשים העובדות, לקחו אותן למרפאות ושילמו עבורן על טיפולים. הן גם שיחקו עם ילדיהן של עובדות המין כדורגל, קפצו איתם בחבל, שילמו עבורם על הלימודים ורקדו איתם את ההוקי-פוקי.

סטייסי ראתה בתנ"ך ובברית החדשה סיפור מדהים שנכתב בידי אלוהים על האנושות. שמיעת הסיפורים של הנשים אפשרה לה לראות איך אלוהים כותב את סיפורי החיים של אינדיווידואלים, שגם הם חלק מהסיפור הכללי של אלוהים על האנושות. הכרת הסיפורים של הנשים עזרה לה להכיר את אלוהים טוב יותר, לראות את ההשתקפויות של הסיפור שלו בבני האדם.

לנשים בהחלט היו סיפורים. אווה ברחה בשנות השמונים מאל סלבדור כשהיא בהיריון, בזמן מלחמת האזרחים שבה נרצחו בן זוגה וכמה חברי משפחה נוספים. במהלך הבריחה היא נורתה ברגלה, ואת בתה באטריס היא ילדה לבדה בחווה מבודדת במכסיקו, התעלפה ואיבדה דם, וניצלה רק כי מישהו שמע את זעקותיה לעזרה. אווה אומרת שעובדות מין אחראיות יותר מנשים אחרות, מפני שעובדות מין הן חזקות ועובדות כדי לפרנס את ילדיהן, ואילו נשים רבות אחרות נשארות רק בשביל הכסף עם בעלים שמתעללים בהן. הזנות בריינוסה אפשרה לה להיות עצמאית, אבל גם סיכנה את חייה בגלל מלחמות הסמים באזור.

לחלק מהעובדות במקום יש סרסורים. הן מחויבות להעביר להם חלק מהרווחים שלהן כדי לפרנס אותם. לרוב העובדות יש ילדים ומשפחה. הן מחויבות להעביר להם חלק מהרווחים שלהן כדי לפרנס אותם. לפעמים הסרסור הוא המשפחה – סרסורים רבים הם בני זוג של הנשים, אבות ילדיהן והפרטנרים המיניים שלהן (השמועה אומרת שסרסורים מצטיינים במתן מין אוראלי לנשים ולכן הן לא מוכנות לוותר עליהם).

חלקן מכורות לסמים, בעיקר לקראק, ואז מצבן קשה בהרבה. אחת מהן, "לָה קוּבַּנָה", מספרת: "ברגע שאת מכורה לסמים, זה כל מה שמעניין אותך. אם יש לך מאה פסוס והסם עולה מאה פסוס, את תקני אותו ולא בגדים – הסמים יותר חשובים! שום דבר אחר לא חשוב. בגלל זה הרבה מכורות לסמים הן כל כך רזות. אין להן כסף לאוכל כי הן מוציאות הכול על סמים".

החלום של סטייסי היה ליצור גדוד של זונות ומכורות לסמים לשעבר, שיסתובבו בין אומות העולם ויפיצו את סיפורי הגאולה שלהן. אבל לסוחרי הסמים יש תוכניות אחרות.

סוחרי הסמים בריינוסה נהנים ממעמד ומכבוד בזכות כספם והאלימות שלהם. התושבים פוחדים מהם אבל מתייחסים אליהם כאל סלבריטאים. אל הנשים העובדות, לעומת זאת, התושבים מתייחסים בעוינות ובזלזול למרות שהן לא פוגעות באף אחד. ילדות קטנות בריינוסה לא חולמות להיות זונות, אבל ילדים קטנים חולמים להיות סוחרי סמים ולעשות כסף.

סוחרי הסמים שולטים כאמור בעיר כולה. שמועה מפורסמת מספרת על אישה שישבה כמה דקות במכוניתה ברמזור, בשקט מופתי, משום שלפניה ברמזור עמדה מכונית לינקולן יוקרתית ולא זזה. האישה לא העזה לצפור. אחרי כמה דקות, גבר יצא מהמכונית היוקרתית, ניגש אליה ואמר: "חבר שלי ואני התערבנו. אם היית צופרת, הייתי הורג אותך. בגלל שלא צפרת, אני נותן לך 500 פסוס". הוא נתן לה את הכסף ואמר "ניצחת".

אלה החיים תחת שלטון הקרטלים וכמו כל האזרחים, עובדות המין חיות בפחד תמידי מפניהם. הן מעדיפות להישאר באזור האורות האדומים ולא לצאת ממנו – שם בטוח יותר. המצב כל כך גרוע, שמספר התיירים בריינוסה ירד בכמעט 66% בתוך שלוש שנים, והנשים באזור הפסיקו להרוויח כסף כי תיירי מין הפסיקו להגיע.

אחת הנשים, רבקה, שעבדה כדי לחסוך כסף ללימודי סיעוד, אמרה: "מה הטעם להמשיך לעבוד אם אני בקושי מרוויחה מספיק לשלם את ההוצאות שלי?". פְרִידָה עזבה את האזור כי חששה שבנה יהפוך לסוחר סמים. סופיה עזבה אחרי שבנה נחטף ממוסד גמילה ועקבותיו נעלמו. כל מי שיכלה לעזוב עזבה, רק כדי לחזור לעיירת הולדתה ולגלות שגם שם שולטים סוחרי הסמים, ושם אפילו אי אפשר להרוויח כסף מזנות.

גם האוונגליסטיות עזבו בעקבות המצב. סטייסי נאלצה לעבור ניתוח קיסרי מוקדם כדי לא להיקלע לקרב יריות שגרם לחסימת הכביש לבית החולים. לא רק בתה החדשה העירה אותה בכל לילה, אלא גם יריות ופיצוצים. היא ובעלה חזרו לארה"ב. היום היא סוכנת נדל"ן. ובכל זאת, הנשים העובדות זוכרות אותן לטובה. רוסה מספרת: "סטייסי עזרה לי הרבה. כשפגשתי אותה הייתי מכורה לסמים ועכשיו, טוב, אני עדיין משתמשת, אבל הרבה פחות. הייתי ממש רזה! עכשיו אני שמנה. סטייסי לימדה אותי שאלוהים אוהב אותי, ועכשיו אני שמנה כמו סמוראי". 

האוונגליסטיות חזרו בסופו של דבר לחיים הטובים בארה"ב. המקומיות נשארו עם סוחרי הסמים ובלי הכסף של הלקוחות שהפסיקו להגיע בגלל סוחרי הסמים. חלק מהאזור נסגר לאחר שהתגלה שהבניינים בו היו שייכים לראש העיר.

המסקנה של אווה ברורה: "הזנות נגמרת כי אלוהים כועס. אף לקוח לא בא אלינו יותר. נשארנו לגמרי לבד". היא המשיכה לעבוד וחסכה כסף כדי לקנות חלקת אדמה ולבנות בית, אבל נאלצה להוציא את כל כספה על ניתוח נגד סרטן. היא עברה את התקופה רק בזכות כמה לקוחות ותיקים שתרמו לה מזון וכסף לטיפולים. ב-2018 היא נחטפה על-ידי קרטל סמים ועברה עינויים במשך שבוע עד ששוחררה. לאחר מכן כבר לא העזה לעבוד באזור, ושרדה רק בזכות מסע התרמה של חברותיה האוונגליסטיות הוותיקות ושל כותבת הספר הזה, שרה לונה.