עבירות מין כלפי נשים בזנות: מי ראויה לפיצוי ומי לא?

מחקר מעניין של דנית רונן במחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת חיפה:

המחקר

כותרת המחקר מספרת במדויק במה הוא עוסק, והתוצאות נחרצות: מי שתקפו נשים שעבדו בזנות נדרשו לשלם להן פיצוי נמוך בהרבה ממי שתקפו נשים אחרות.

בעונשי המאסר דווקא לא נמצאו הבדלים. לפי רונן ופסקי הדין שבדקה, עונשי המאסר היו דומים מפני שהם תלויים בעבירה ובנאשם ולא בקורבן. העונשים התמקדו בעבירה עצמה, כפי שנכתב באחד מפסקי הדין: "המשפט אינו מכיר באונס חמור ובאונס שאינו חמור. אונס הוא אונס, תהיה הנאנסת/הקורבן אשר תהיה". ואולם הפיצוי הכספי כבר התמקד בקורבן ודווקא כן הפריד בין הקורבנות השונות. במקרים של נשים שלא עבדו בזנות, השופטים הדגישו את הטראומה שחוו ואת הנזק לחייהן. במקרים של נשים בזנות, השופטים לא דיברו כמעט על טראומה ובעצם לא התייחסו אישית לקורבנות.

במהלך המחקר ואחרי סינון קפדני, רונן בדקה 20 תיקים עם קורבנות תקיפה מינית שלא עבדו בזנות, מול 6 תיקים עם עבירות מין נגד נשים בזנות. מצד אחד זה מספר נמוך של תיקים, מצד שני זאת תוצאה של מיעוט התקיפות של עובדות מין שבכלל מגיעות למשפט.

ב-18 מתוך 20 התיקים של קורבנות שלא עסקו בזנות, האונס תואר כאירוע טראומטי שהשפיע קשות על חייה של הקורבן. "ההשפעה ההרסנית שהייתה לאירועים נשוא הכרעת הדין על חייה, שהשתנו ללא היכר כתוצאה ממעשי הנאשם", "מאישה שמחה ונמרצת, שאהבה לבלות, לרקוד ולשמוע מוזיקה, הפכה המתלוננת לאישה בודדה המסתגרת בביתה. היא הפסיקה לשמוע מוזיקה, יחסיה הזוגיים עם בן זוגה עלו על שרטון והיא נותרה כמעט ללא מקורות תמיכה".

השופטים הטילו "פיצויים בעזרתם תוכל המתלוננת לממן את הטיפול הרגשי לו היא זקוקה", או כפי שכתבו במקרה אחר: "המתלוננת זקוקה לסיוע מקצועי אשר יתמקד בעיבוד הטראומה שעברה ויסייע לה להשיב הביטחון, האמון ותחושת השליטה לחייה".

רונן מסבירה: "רק נשים שנתפסו בעיני השופטים ככאלה שחוו טראומה קשה – קיבלו פיצויים גבוהים, וכאמור, רק נשים שאינן בזנות נתפסו ככאלה שחוו טראומה קשה".

השופטים קבעו פיצויים גבוהים לנשים שעבדו בזנות רק בשניים מתוך ששת גזרי הדין שנבדקו, ובשניהם מדובר בנשים שהפסיקו לעבוד בזנות בגלל האונס. השופטים קבעו באחד מהמקרים האלה: "הטראומה היוותה נקודת מפנה לשיקומה של המתלוננת. [...] יש מקום להשית פיצוי לטובת המתלוננת, שכן יהיה בו כדי לסייע לשיקומה".

במקרה השני השופטים כבר נשמעים כאילו הם חושבים שהאונס סייע לקורבן: "אמנם בעקבות האירוע המזעזע הנדון, כפי שציינו גם בהכרעת הדין, 'מעז יצא מתוק', המתלוננת חזרה, לדבריה, לחיק משפחתה, חדלה לעסוק בזנות, להשתמש בסמים ושבה לחיות חיים נורמטיביים, כפי שניהלה בעבר והיא מנסה לשים את האירוע מאחוריה ולא לשקוע בו". כך למעשה השופטים קובעים שעובדות מין ראויות לפיצויים רק אם הן מפסיקות לעבוד בזנות, ושאונס יכול לסייע להן להפסיק לעבוד בזנות.

כשהשופטים אינם קובעים פיצויים משמעותיים לנשים שעובדות בזנות ועברו אונס, הם משחזרים לדעתי את הרטוריקה של תומכי ההפללה, לפיה כל מין בתשלום הוא אונס ולכן אונס אמיתי לא גורם להן נזק נפשי נוסף. אולי המחקר החשוב של דנית רונן ישנה משהו בנושא הזה.