אודליה דיין-גבאי: חוקרת התקשורת שמפיצה נתונים מוטעים

אחת הבעיות הגדולות של התקשורת ושל הרשתות החברתיות בימינו היא פייק ניוז, וחוקרי תקשורת רבים עוסקים בנושא ונאבקים בתופעה. ד"ר אודליה דיין-גבאי היא חוקרת תקשורת, ואולם בעבודת הדוקטורט שלה נמצאים דווקא נתונים מוטעים רבים.

למעשה, כל הנתונים המספריים המוצגים בסעיף "נשים בזנות" בדוקטורט אינם נכונים. במקרים רבים דיין-גבאי מפנה למקורות שאינם מגבים את הנתונים שלה. במקרים אחרים היא כלל אינה מפנה למחקרים עצמם, אלא מציגה מקורות משניים ושלישוניים שמַפנים לנתונים מסולפים או שאינם קיימים.

אודליה דיין-גבאי ונתונים מוטעים על זנות

מהדוקטורט: "...מעל 80% מנשים בזנות הותקפו פיזית, מעל ל-50% מהתקיפות נעשו בידי הלקוחות (לוטן, 2006). על כן לא נכון למסגר את האלימות בזנות כיוצאת דופן, אלא כאינהרנטית לזנות."

בדיקה מגלה שמראה המקום (לוטן, 2006) לא בדק בעצמו את הנושא, אלא רק מצטט נתונים מאתר אינטרנט של ארגון נגד זנות. הנתונים באתר נלקחו ממחקר על זנות לא חוקית בארה"ב, שהשתתפו בו 68 נשים בלבד, כולן מטופלות במרכזי סיוע ואסירות. במילים אחרות, המשתתפות במחקר אינן מדגם מייצג, וממילא המחקר מדגים את נזקי ההפללה המלאה של הזנות, לא את נזקי הזנות.

במחקרים מייצגים על זנות חוקית, כ-10% מהמשתתפות סבלו מאלימות בשנת המחקר, שיעור דומה לשיעור הנשים הנשואות בישראל הסובלות מאלימות. כלומר, אלימות אינה אינהרנטית לזנות יותר משהיא אינהרנטית למרבה הצער לחייהן של נשים בכלל. ד"ר דיין-גבאי העדיפה להפנות למסמך שמפנה לאתר אינטרנט שמפנה למחקר מ-1994 על 68 נשים תחת הפללה.

דיין-גבאי טעתה אפילו בנתונים שכן הביאה. היא כותבת שהמחקר מצא כי "מעל ל-50% מהתקיפות נעשו בידי הלקוחות", אבל המחקר המקורי מצא ש-90% מהמשתתפות הותקפו על-ידי גברים שאינם לקוחות, ו-50% מהמשתתפות הותקפו על-ידי לקוחות. אם כך, רוב התקיפות לא נעשו בידי לקוחות. למרבה הזוועה, המחקר מצא שאפילו בני זוגן של המשתתפות תקפו אותן בשיעורים גבוהים יותר מהלקוחות.

דיין-גבאי חוזרת על טענתה גם במקום אחר בעבודתה: "מעל 80% מהנשים בזנות הותקפו פיזית, וכי יותר ממחצית מהתקיפות נעשו בידי צרכני הזנות". כאמור, לא רק שהנתון אינו מייצג, הוא גם אינו נכון. רוב התקיפות לא נעשו בידי צרכני הזנות.

שיעור התמותה של נשים בזנות

ד"ר דיין-גבאי: "נמצא כי שיעורי התמותה בקרבן גבוהים פי 40 משאר האוכלוסייה".

גם ד"ר דיין-גבאי: "שיעור התמותה בקרבן גבוה ב-40% מהשיעור באוכלוסייה הכללית".

ד"ר דיין-גבאי סותרת את עצמה. האם שיעור התמותה גבוה פי 40 או ב-40%? פי 40 או פי 1.4? איזה מהנתונים נכון? האמת היא ששני הנתונים אינם נכונים.

בדוקטורט אין מראה מקום לטענה שהשיעור גבוה ב-40%. לעומת זאת, המקור לטענה שהשיעור גבוה פי 40 הוא ספר של קתרין מקינון. ואולם מקינון לא בדקה את שיעור התמותה, היא רק טוענת כי לפי דו"ח של ממשלת קנדה, שיעור התמותה של נשים בזנות הוא פי 40 מהממוצע הלאומי. יש רק בעיה קטנה: מקינון מפנה לדו"ח קנדי שלא בדק את שיעור התמותה. היא המציאה נתון שאינו קיים ממחקר שאינו קיים.

במילים אחרות, ד"ר דיין-גבאי הפנתה למקור משני, הביאה ממנו נתון מפוברק, וטעתה גם בהצגת הנתון המפוברק.

"גיל המוות הממוצע בזנות הוא 40 (MacKinnon, 2017)"

קראתי בעיון את ספרה של מקינון ולא מצאתי התייחסות כלשהי לגיל המוות הממוצע בזנות.

גיל הכניסה לזנות

במקרה אחד כותבת דיין-גבאי: "על פי מידע העולה מהסקר הלאומי בישראל ב- 2016 (סנטו וכרמלי, 2016), דו"ח מבקר המדינה (2014), נתונים של עמותות וארגוני סיוע, ומחקרים מסוימים בעולם, יש שנכנסים לזנות בגיל צעיר מאוד, בין 13 ל 14". במקרה אחר היא כותבת על "מחקרים מסוימים שמעידים כי נשים נכנסות לראשונה לזנות בגבול ההתבגרות המינית (גור, 2008)".

ובכן, מן הסתם קיימים קטינים שמנוצלים מינית בתשלום, בדיוק כמו שיש קטינים שמנוצלים מינית ללא תשלום, קטינות שמחותנות בכפייה, וקטינים וקטינות שנאלצים לעבוד בעבודות כפייה. אבל דיין-גבאי מגיעה למסקנה לפיה הנתונים "מותירים את סוגית הבחירה בזנות באופן כללי, בסימן שאלה", אף על פי שברור מהמחקרים כי 90% מהנשים נכנסו לזנות אחרי גיל 18. הרי לא נטען כי נישואי כפייה "מותירים את סוגיית הבחירה בנישואים בסימן שאלה", או שאונס קטינות "מותיר את סוגיית הבחירה ביחסי מין בסימן שאלה".

כמו כן, בספרה של גור אין אף מחקר הטוען כי גיל הכניסה לזנות הוא בגבול ההתבגרות המינית. כל המחקרים שגור מביאה בספרה מראים שגיל הכניסה הוא הרבה מעל גבול ההתבגרות המינית. גור סילפה את המקורות הראשוניים שהסתמכה עליהם לכאורה, ודיין-גבאי הסתמכה שוב על מקור משני מסולף במקום לבדוק את המקורות הראשוניים.

רוצים מחקרים אמינים!

"בין 76% ל- 95% מהן (השיעור משתנה במחקרים שונים) מדווחות כי הן רוצות לצאת ממעגל הזנות, אך לא יודעות כיצד"

במחקר בהשתתפות 772 נשים שעובדות בזנות בניו-זילנד, 74% אמרו שאין להן רצון להפסיק לעבוד בזנות. במחקר בהשתתפות 704 עובדות מין בברים לזרים בתאילנד, 85% לא רצו לעזוב. במחקר בהשתתפות 364 עובדות בזנות החוקית בהולנד, 50% אפילו לא שקלו להפסיק לעבוד בזנות, ו-90% אמרו שיוכלו להפסיק לעבוד בזנות ברגע שירצו.

אין אזכור במחקרה של דיין-גבאי למחקרים נרחבים אלה. היא העדיפה להביא נתונים ממחקרים לא מייצגים, או כאלה שכלל לא בדקו את הנושא. אתייחס כאן לכולם כדי להמחיש את בחירת המקורות הבעייתית:

מחקר בקמרון בהשתתפות 2,165 עובדות מין. המחקר לא בדק כלל אם המשתתפות רוצות לצאת מהזנות ולא ברור מה הוא עושה כאן.

מחקר של ענת גור על אסירות

מסמך של מכון המחקר של הכנסת שלא בדק את הנושא, אלא מפנה למסמך אחר שגם הוא לא בדק את הנושא, ורק מצטט מתוך מחקר על זנות לא חוקית ש-75% מהמשתתפות בו היו חסרות בית

מחקר בהשתתפות 130 נשים וגברים שעבדו בזנות רחוב לא חוקית בניו יורק

מחקר בהשתתפות 361 נערות אמריקאיות חסרות בית או כאלה שברחו מביתן ונוצלו מינית בתשלום

מחקר שלא בדק את הנושא, אלא רק מצטט מחקר אחר, בהשתתפות 119 נשים, רובן אסירות או אסירות לשעבר, שעבדו בזנות לא חוקית בארה"ב. הן לא אמרו שהן רוצות לצאת מהזנות ולא יודעות כיצד. 94% מהן אמרו שירצו לצאת מהזנות אם ימצאו עבודה אחרת עם רווחים דומים.

דיין-גבאי מביאה רק מחקר מייצג אחד: המחקר המקיף של משרד הרווחה, ש-76% מהמשתתפות בו היו רוצות להפסיק לעבוד בזנות "בשלב כלשהו" אם יהיו להן מספיק כסף או אפשרויות עבודה טובות יותר.

בקיצור, מהמחקרים ברור שהסבל של נשים בזנות תלוי יותר בהפללת הזנות מאשר בזנות עצמה. נערות ונשים שמופללות בגלל עבודתן בזנות אכן לא רוצות להיאנס. קוראי המחקר של דיין-גבאי לא יקבלו את התמונה הכוללת, בגלל מגמתיות שמביאה להתעלמות מנתונים חשובים ולהפצת נתונים על זנות לא חוקית ונתונים שאינם קיימים.

אגב, 70% מהמשתתפות במחקר המקיף בקמרון לא הותקפו פיסית מעולם. דיין-גבאי התעלמה מהנתון הזה בדבריה על אלימות אינהרנטית כלפי נשים בזנות.

אודליה דיין-גבאי וטענות אחרות בדוקטורט

גם בסעיפים אחרים בדוקטורט קיימות טעויות רבות.

"חוק איסור צריכת הזנות גובש בהשראתו של חוק הפללת לקוחות זנות, שנחקק לראשונה בשבדיה, ושאותו אימצו בהמשך גם נורבגיה, איסלנד ופינלנד, דבר שהעניק לו את השם 'המודל הנורדי'"

החוק לא קיים בפינלנד.

דיין-גבאי על מחקרה: "מדובר במחקר שסוקר התהוות היסטורית של חוק איסור צריכת זנות, חוק שמהווה שינוי עמוק בנורמות ציבוריות והביא את ישראל למדינה העשירית בעולם שאימצה את המודל הנורדי" (הניסוח המוזר כך במקור, כמו ניסוחים רבים בעבודה)

ישראל היא המדינה השמינית בעולם שאימצה את "המודל הנורדי", לא העשירית (המודל קיים בשוודיה, נורווגיה, איסלנד, צפון אירלנד, קנדה, אירלנד וצרפת, אם כי יש הבדלים משמעותיים בין החוקים הקיימים בהן).

בסעיף אחר במחקר, דיין-גבאי מנסה לנפץ את ה"מיתוס" של בחירה חופשית בזנות, וטוענת: "התבוננות פמיניסטית רדיקלית, שמאפיינת את המחקר הנוכחי, מטילה ספק במידת האמיתות של המיתוס. ספק זה מבוסס במידה רבה על מחקרים אמפיריים שבדקו נשים בזנות ושורדות זנות אשר הוצגו בהרחבה בדיון על נשים בזנות. אלה מראים, בין היתר, כי נשים נדחפות לזנות בעיקר בשל גורמים כגון עוני, רקע של אלימות מינית וגילוי עריות, התעללות נפשית, מחסור בקורת גג, נשירה ממסגרות והתמכרות לסמים (גור, 2009); ששיעור התמותה בקרבן גבוה ב-40% מהשיעור באוכלוסייה הכללית; ושהן סובלות מנזקים פיזיולוגיים ונפשיים קשים".

זו בעצם מהות הטענה של דיין-גבאי במחקר כולו, ולכן היא דורשת מהתקשורת להתייחס לנזקים לכאורה אלה. ואולם הנתונים שהוצגו על "מחקרים אמפיריים" היו כאמור מוטעים; מראה המקום על הסיבות לזנות (גור, 2009) הוא מסמך על אסירות; הנתון על שיעור התמותה מומצא כאמור לחלוטין; ולטענה על נזקים פיזיולוגיים ונפשיים אין מראה מקום.

כך גם באמירות כלליות אחרות במחקר, כולל סטיגמות לפיהן עובדות מין עברו התעללות מינית, מכורות לסמים או סובלות מהפרעות נפשיות. לכל האמירות האלה דיין-גבאי אינה מביאה נתונים אמפיריים כלשהם, אלא רק הפניות למקורות משניים שמסלפים את הנתונים, או למחקרים על זנות רחוב לא חוקית שמראים כמה קשה מצבן של הנשים העובדות בזנות רחוב תחת הפללה.

מחקר רציני על זנות בתקשורת היה מוצא שני נרטיבים ברורים: נרטיב אחד של תומכי ההפללה, שמפיצים באופן שיטתי סטיגמות ונתונים מפוברקים כמו אלה שמופיעים במחקר; ונרטיב אחר של עובדות המין עצמן, שמבקשות שיקשיבו להן, יפסיקו להפיץ עליהן סטיגמות ויבינו את מצבן המורכב. דיין-גבאי אינה מבחינה שהיא מעודדת את הנרטיב הראשון. כך למשל היא מהללת את העיתונאית ורד לי ומצטטת מתוך כתבה שלה, בלי לשים לב שהנתונים מפוברקים: "בשוודיה, המדינה הראשונה שחוקקה חוק דומה ב-1999, הצטמצם מספר הנשים העובדות בזנות בשני שלישים (לי, הארץ, 12 בפברואר, 2012)".

מספר הנשים העובדות בשוודיה לא הצטמצם בשני שלישים. רק זנות הרחוב הצטמצמה כך, ואילו מספר מודעות הפרסום באינטרנט עלה מ-307 בשנת 2006 ל-6,965 בתקופת מאמרה של לי. מאחר שחלק ממודעות הפרסום כפולות או מייצגות מספר לא ידוע של עובדות מין, ומאחר ששאר סוגי הזנות לא נבדקו, אין דרך להעריך את ממדי הזנות בשבדיה. ורד לי הפיצה כאן נתון מפוברק. דיין-גבאי דורשת במאמרה לקרוא בתקשורת קריאה ביקורתית, אך אינה עושה זאת בעצמה.

לפי דיין-גבאי, הזנות גורמת נזק ולכן כל מאמר תקשורתי שאינו מדבר על נזקי הזנות הוא מאמר בעייתי שמשמר מיתוסים שגויים. "היעדרותם של נזקי הזנות, פירוט הרקע והגורמים לכניסה לעולם הזנות, צורם ומותיר את הנרטיב חסר באופן משמעותי, תוך שהוא משמר ומשעתק מיתוסים תרבותיים שונים." ואולם טענותיה של דיין-גבאי מתבססות כאמור על נתונים מוטעים, והן עצמן מייצרות סטיגמות ומשמרות מיתוסים על זנות באמצעות אותן סטיגמות. יש לציין ששורדות זנות, כולל מי שתומכות בהפללת הלקוחות, כבר ביקשו שוב ושוב להפסיק להפיץ עליהן נתונים מסולפים כאלה.

אודליה דיין-גבאי ונתונים שהופצו בדף אינסטגרם

נד"ר דיין-גבאי סייעה לשתי תלמידות מכינה להכין עמוד אינסטגרם עם נתונים לכאורה על זנות. לטענתה, העמוד מבוסס על "ידע מבוסס מחקר על נזקי הזנות". בדיקה מגלה שחלק גדול מהנתונים בעמוד אינם נכונים ואינם מבוססים על מחקר כלשהו. להלן מספר דוגמאות בולטות.

"87% מהנשים בזנות חוו אלימות נפשית"

הנתון הזה אינו מגיע ממחקר על נשים בזנות או על אלימות נפשית. הוא מגיע מסקר עמדות הציבור, שבו נמצא כי 87% מהציבור חושבים שנשים בזנות סובלות מאלימות נפשית לעיתים קרובות.

"הסיכוי של אישה בזנות לסבול מאונס גדול פי 200 מזה של האוכלוסייה הכללית"

הנתון מגיע מנאום של חברה בארגון אמריקאי נגד זנות, שטוענת שנשים בזנות נאנסות שם פעם בשבוע על סמך מחקר שמעולם לא פורסם.

כמו כן, בארה"ב הזנות אינה חוקית. במדינות שבהן קיימת אי-הפללה של זנות, שיעור האלימות המינית כלפי נשים שעובדות בזנות דומה לשיעור האלימות המינית נגד כלל הנשים. הנתונים בדף האינסטגרם אומרים למעשה שהפללת הזנות מביאה לעלייה של פי 200 באלימות המינית נגד עובדות מין, אבל הגולשים לא יוכלו לדעת זאת בגלל ההצגה המגמתית של הנתונים.

"גיל הכניסה המוכר לזנות הוא 14-13"

גיל הכניסה החציוני לזנות הוא 26, לפי מחקר של משרד הרווחה שרוב הנתונים בעמוד מתבססים עליו. אם הטענה היא שהמחקר אינו אמין, מדוע הדף מסתמך על נתונים ממנו? ואם המחקר אמין, למה לסלף את הנתון המופיע בו?

בכל המחקרים שנערכו בישראל ובעולם, גיל הכניסה הממוצע לזנות הוא הרבה מעל 18, ובוודאי לא 14. הנתון לפיו "גיל הכניסה הוא 14-13" מתבסס על דו"ח של מבקר המדינה, אבל מדובר בדו"ח על ניצול מיני של קטינים בלבד, והוא כלל לא בדק את גיל הכניסה. הדו"ח רק מצטט מסמך על ניצול קטינים, שמצטט מסמך אחר, שמצטט... מישהו שאמר את זה בהרצאה בשנת 2000 (ואומר כיום שהנתון שנוי במחלוקת).

"הנשים מרוויחות בממוצע 2,250 ₪ בחודש"

למעשה, לפי המחקר של משרד הרווחה שהנתון מתבסס עליו, נשים בזנות מכניסות בממוצע 14,000 ₪ בחודש. הנתון בדף מגיע ממקור שסילף את הנתון. ראשית, המקור טען בטעות שההכנסה הממוצעת במחקר הנ"ל הייתה 10,000 ₪ ולא 14,000 ₪. שנית, הוא קבע שהנשים משלמות 50% מהסכום לסרסור ואז 50% ממה שנשאר על סמים, טענה שמתבססת על סמך שיחת טלפון עם אישה אחת. במילים אחרות, הנתון בדף האינסטגרם מבוסס על טעות ועל שיחת טלפון.

"67% סובלות מתסמונת פוסט-טראומטית"

החוקרת שערכה את המחקר הודתה שהמציאה את הנתונים (המציאה תשובות במקרים שבהם המשתתפות במחקר סירבו לענות). היא גם שינתה את שאלות האבחון הסטנדרטי לפוסט-טראומה כדי לקבל יותר תשובות חיוביות. בסופו של דבר היא לא בדקה האם המשתתפות סובלות מפוסט-טראומה, אלא רק אם יש להן זיכרונות רעים כלשהם מעברן.

מחקרים רציניים יותר על זנות חוקית מצאו ששיעור הפוסט-טראומה נע בין 13% ל-23%.

"מחקר שנערך בשנת 2021 על ידי אוניברסיטת תל-אביב מצא כי מעל 40 אחוז מהגברים במדגם שילמו על שירותי מין לפחות פעם אחת"

דיין-גבאי טענה זאת בריאיון בנושא עמוד האינסטגרם. ואולם המחקר מצא כי 31% מהגברים שילמו על שירותי מין, לא "מעל 40 אחוז".

אודליה דיין-גבאי והקוד האתי

דיין-גבאי אינה תומכת רק בהפצת נתונים מוטעים בתקשורת. היא גם מוחקת עובדות מין, פשוטו כמשמעו. דיין-גבאי כתבה קוד אתי לסיקור הזנות בתקשורת ובו היא, ובכן, מוחקת עובדות מין:

לא נגעתי - עובדות המין מחוקות במקור

כך דיין-גבאי מוחקת את ההגדרה העצמית של נשים רבות שעובדות בזנות. 85% מהעובדות והעובדים בזנות בספרד דורשים להכיר בזנות כעבודה חוקית. 81% מהנשים המקומיות העובדות בזנות בשוודיה אומרות שזנות היא עבודה או סוג של עבודה. רוב הנשים העובדות בזנות רחוב באקוואדור קוראות לעצמן עובדות מין. 91% מהעובדות בזנות רחוב במכסיקו סיטי דורשות להכיר בזנות כעבודה. כמוהן גם ארגונים של אלפי ועשרות אלפי נשים בהודו, תאילנד, הרפובליקה הדומיניקנית ומדינות רבות אחרות. דיין-גבאי מוחקת אותן.

במחקרה דורשת דיין-גבאי התייחסות מורכבת יותר לזנות, אך אם הייתה קוראת את דבריהן של הנשים המגדירות את עצמן כעובדות מין, הייתה יודעת שדווקא הן מי שעורכות דיון מורכב. נשים כמו ז'קלין מונטרו, שרה מאן, לידיה קאראדונה, דיאנה רודריגס ורבות אחרות מספרות על זוועות הזנות ועדיין דורשות זכויות ומגדירות זנות כעבודה. עובדות מין הן מי שמדברות על הבעיות המובילות לזנות: עוני, חובות, גירוש מהגרות, טרנספוביה, הומופוביה, גזענות, הפללת סמים ועוד, והן מי שמדברות על נזקי הזנות באופן מורכב – וגם על נזקי ההפללה.

דיין-גבאי לא מקשיבה להן. היא מעדיפה לשתף פעולה עם "המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות", ארגון שנוסד וממומן על-ידי גברים, וכתבה יחד עם הלוביסטיות שלו את הקוד האתי לכתיבה תקשורתית על זנות. דיין-גבאי אמנם מתלוננת במחקרה על נרטיב "חוק וסדר" בתקשורת, שקובע כי נשים בזנות הן סכנה לחברה, אבל משתפת פעולה עם ארגון שקובע בדיוק את זה. לפי מטה המאבק, נשים בזנות גורמות לילדיהן להיאנס, מנציחות את הגורמים שהביאו לפלישה של רוסיה לאוקראינה, גורמות לנשים אחרות להיאנס, ועושות גרומינג לילדות, "נוהגות באופן לא מוסרי ולא אנושי" ומסלילות ילדים וילדות לזנות.

מטה המאבק הוא גם אחד הגופים המציפים בשיטתיות נתונים מזויפים בתקשורת. הנתונים המוטעים בעמוד האינסטגרם של תלמידות המכינה וד"ר דיין-גבאי הועתקו ממנו ללא קרדיט או מראי מקום. כך חוקרת התקשורת דיין-גבאי מעודדת את הציבור להאמין לנתונים בדף אינסטגרם, שלא נכתב בו מי עומד מאחוריו ואין בו מראה מקום כלשהו לנתונים.

הארגון השני שדיין-גבאי שיתפה איתו פעולה בכתיבת הקוד הוא "קול שורדות הזנות", שגם הוא נוהג להסית נגד עובדות מין. בין השאר, נציגות שלו טוענות כי אסור להרשות לנשים בזנות להיות אימהות; משוות בין עובדות מין לבין מחבלי החמאס והקו-קלוקס-קלאן; ומבקשות לא להקשיב לנשים שמתלוננות על התעללות שעברו בארגוני הסיוע.

ולסיום, דיין-גבאי מתלוננת שהתקשורת יוצרת דיכוטומיה בין שתי קבוצות של נשים, אלה שתומכות באיסור צריכת זנות ואלה שמתנגדות לו, ושלמעשה צריכה להיות סולידריות ביניהן. ואולם איך יכולה להיות סולידריות כזאת אם דיין-גבאי עצמה מוחקת, פשוטו כמשמעו, עובדות מין מהשיח? שרה מאן, עובדת מין קנדית, הסבירה זאת באופן מורכב במאמרה המכונן. דיין-גבאי מעדיפה להעלים אותן מהדיון.