לא מקובלות: איך ממשלת שוודיה מסרבת לסייע לשורדות זנות

ב-1999 שוודיה החליטה להפליל לקוחות זנות. היא הקציבה 4.5 מיליון דולר למשטרה. היא הקציבה 700,000$ לשיווק החוק בעולם. ולמי לא נשאר? לשורדות הזנות ולעובדות המין, שהממשלה לא הקציבה להן אפילו קרונה שוודית אחת. הלנה ביורק כתבה על זה ספר (בשוודית. הייתי צריך להתחזות לשוודי כדי לקנות אותו. אם מישהו שואל, אני גר ברחוב בוקוואגן 24, מאלמו).

עטיפת הספר Socialt oacceptabelt, ett reportage om svensk prostitutionspolitik

נשים שעובדות בזנות בשוודיה נמצאות במלכוד 22. הקצבאות שהמדינה מספקת לנזקקים אינן מספיקות כדי להתקיים, לכן הן נאלצות לעבוד בזנות; אבל אם הן עובדות בזנות המדינה מבטלת את הקצבאות שלהן. מבחינת שוודיה, עבודה בזנות מוכיחה שאת כשירה לעבוד ולכן לא זכאית לקצבאות.   

רק שלוש ערים בשוודיה מעניקות כספי סיוע עירוניים. מאלמו ושטוקהולם הקציבו 400,000 דולר לשנה; גטבורג 150,000. התקציבים כמובן אינם מספיקים. חצי מהעובדות במרכז הסיוע בגטבורג עזבו בגלל המצוקה הכלכלית. במאלמו תכננו לסייע לשלושים מכורות לסמים שעובדות בזנות, אבל התקציב השנתי הספיק רק לחמש-עשרה, ואחרי שנה התקציב נגמר והמקלט נסגר. שורדות הזנות שהגיעו למרכז הסיוע בשטוקהולם דווקא היו מרוצות מהסיוע, אבל המרכז טיפל בפחות משישים נשים בשנה ממוצעת. ב-2019 נשארה בו רק עובדת אחת.

בשנים האחרונות הצטרפו לסיוע גם הערים אומאה ובורוס. בשאר 195 הישובים השוודים שמתקיימת בהם זנות, אין כל תמיכה לנשים שעובדות בזנות.

מדוע הממשלה השוודית לא משקיעה כספים בסיוע?

מרגרטה ווינברג, השרה לשוויון מגדרי שהובילה את החוק ב-1999, אומרת: "לא חשבתי שזה התפקיד שלי. הנחתי שהרשויות המקומיות יקציבו כספים". היא מוסיפה: "הייתי אחראית רק לחוק, לא לכסף. הכסף הוא עניינם של משרדי הבריאות והרווחה. לא חשבתי לדון בזה איתם, זה לא שביקשתי והם אמרו לא". ומסכמת: "בדיעבד אולי היה יכול להיות רעיון טוב אם היינו מסייעים".

ב-2017 שורדות זנות שוודיות נעזרו בתנועת "מי טו" כדי לספר באומץ על הזוועות שעברו בזנות – אונס, אלימות וניצול – ועל היחס העוין שקיבלו אצל הרשויות. הן חתמו על עצומה: "רבות מאיתנו פנו לעזרת שירותי הרווחה או המשטרה ולא קיבלו התייחסות. במערכת המשפט מזלזלים בנו ומאשימים אותנו באלימות שאנחנו סובלות ממנה".   

130 החברות בארגון שורדות הזנות השוודי תומכות בהפללת הלקוחות, אבל לא מרוצות מיישום החוק. הן דורשות הגנה חוקית למי שמוכרות מין; מאמצי מניעה בקרב נערות ונשים לפני שהן נכנסות לזנות; סיוע כלכלי ופסיכולוגי; והדרכות לאנשי הבריאות, המשפט והחינוך. הממשלה התעלמה והציעה רק החמרה של העונשים ללקוחות.

כ-150 החברות בארגון עובדות המין השוודי מתנגדות להפללת הלקוחות, אבל מסכימות עם שורדות הזנות לגבי היחס של הרשויות. עובדות מין לא מעזות לגשת למשטרה אחרי אונס; עורכי דין אומרים להן שהאונס שעברו אינו אונס מפני שקיבלו עליו כסף; הן לא מעזות להיחשף בציבור בגלל הסטיגמות. כשהתלוננו שהחוק מחזק את הסטיגמות נגדן, ממשלת שוודיה הגיבה: "מבחינת החוק זה טוב כי המטרה היא למגר את הזנות".

הסטיגמה משפיעה ישירות על שורדות זנות ועובדות מין. ג'וליה, לדוגמה, הלכה למרפאה לבקש כדורי שינה, מפני שסבלה מחרדות אחרי שנאנסה. היא סיפרה לאחות במרפאה מה קרה לה. האחות לא שאלה איך ג'וליה מרגישה או אם היא רוצה לדווח למשטרה על האונס. היא רק דיווחה לשירותי הרווחה שג'וליה עובדת בזנות ולכן צריך לקחת ממנה את הילד שלה.

עובדת הרווחה קבעה שג'וליה סוציופתית ונעשתה כזאת בגלל הזנות, ולכן אינה כשירה לאימהות. ג'וליה אמנם מעולם לא הביאה לקוחות הביתה כשבנה נמצא בו, אבל שירותי הרווחה קבעו: "לקוחות זנות הם פושעים. הם פוחדים להיחשף על-ידי המשטרה. אם יתרחש מצב מסוכן במהלך רכישת המין, הם לא יקראו לעזרה. זה מסוכן בשביל הילד". ג'וליה איבדה את הבן שלה.

ממשלת שוודיה נגד מהגרות שעובדות בזנות

ליסה גרין היא עובדת סוציאלית בשוודיה והיא מתוסכלת מהיחס של המדינה לקורבנות סחר. אין להן שום זכויות. יש להן שלושים יום להחליט אם הן מעידות נגד הסוחרים. אם הן מסרבות להעיד, הן מגורשות מיידית. אם הן מסכימות להעיד, הן מגורשות מייד לאחר העדות. שוודיה משתמשת בהן נגד הסוחרים ואז זורקת אותן.

גרין כועסת גם על חוסר הסיוע של הרשויות למהגרות שמוכרות מין. היא יוצאת לרחובות ושואלת את המהגרות: "יש משהו שאני יכולה לעשות בשבילכן?" הן עונות: "כן, בטח, אנחנו צריכות עבודה ודיור, את יכולה להשיג לנו?" היא לא יכולה. היא מתוסכלת: "זה לא הוגן. אין לנו שום דבר להציע להן".

חוק הזרים השוודי קובע שמהגרים שמרוויחים כסף "באופן לא הגון" מגורשים מהמדינה. ב-2012 קבע נציב תלונות הציבור השוודי שזנות נחשבת לאופן לא הגון להרוויח כסף. מאות מהגרות גורשו משוודיה. ההסכם הקואליציוני של הממשלה הנוכחית קבע בנוסף שזנות היא "התנהגות לא נאותה" ודינה גירוש.

ג'סמין הייתה קורבן סחר. היא הובאה בעורמה לשוודיה וסבלה שנתיים ממעשי אונס. בסופו של דבר היא הצליחה לברוח מהסוחרים, שכרה דירה ועבדה בזנות. גם בדירה העצמאית היא סבלה בגלל הלקוחות שכל הזמן ניסו לחצות גבולות, ואז בעל הדירה סילק אותה כי גילה שהיא עובדת בזנות. היא עברה למלון, קיבלה את הלקוח הראשון שלה ומייד נעצרה על-ידי שוטרים. הם הכניסו אותה למכונית והסיעו אותה למקום לא ידוע, שבו הכניסו אותה לשלושה ימים לבדה בתא קטן.

השוטרים אמרו לג'סמין שבגלל שהיא בת 19, צריך להשאיר אותה במוסד סגור (החוק השוודי קובע שנשים בנות 21-18 נכלאות במוסדות לחינוך מחדש אם הן עובדות בזנות, כי הן "מהוות סכנה לעצמן"). השוטרים איימו עליה שתישאר כלואה בשנתיים הבאות. "פחדתי שהם באמת יעשו את זה. היו לי חשבונות לשלם ולא יכולתי לשלוח כסף לאימא שלי כדי שתשלם על הדירה שלי. בכיתי כל הזמן. לא יכולתי ליצור קשר עם אף אחד כי החרימו לי את הטלפון".

אחרי כמה ימים, ג'סמין הגיעה להסכם עם שירותי הרווחה: היא תשוחרר בתנאי שתחזור למולדתה. היא קיבלה כרטיס טיסה וליווי משטרתי כדי לוודא שהיא עוזבת.

כמה חודשים לאחר מכן, ג'סמין חזרה לשוודיה בתקווה להציל חברה שגם היא נכלאה על-ידי המשטרה ושירותי הרווחה. ג'סמין ניסתה לפנות למרכז הסיוע, אבל אתר האינטרנט שלו בשוודית בלבד. מהגרות אינן זכאיות לסיוע בשוודיה, והשרה מרגרטה ווינברג הזהירה בזמנו מהגרות שהן יגורשו מהמדינה אם יפנו למשטרה. ג'סמין החליטה לפנות לארגון עובדות המין, שהעניק לה ייעוץ וכסף לשכר דירה. "זאת הפעם הראשונה שהיו נחמדים אליי בשוודיה. הן היו מוכנות לעזור לי בכל דבר."

ג'סמין עברה לדירה חדשה עם בן זוגה, אבל השוטרים הגיעו שוב לחקור אותה. לא בקשר לסוחרי הנשים או ללקוחות, אלא בקשר לבן הזוג שלה. הוא חי איתה בדירה ולכן מואשם אוטומטית בסרסרות. אחרי משפט ארוך הוא הורשע והוענש בעבודות שירות ובמאסר על תנאי. הוא אומר: "בשוודיה לא מאמינים שמישהו יכול לאהוב אישה שעובדת בזנות".