ההשפעה של חוקים על הסטיגמה כלפי עובדות מין

ההשפעה של חוקים על הסטיגמה כלפי עובדות מין

במסגרת מחקר בינלאומי חדש על סטיגמה, נערכו ראיונות עומק עם שבעים עובדות מין: 26 בזנות החוקית בניו זילנד, 24 במודל השוודי באירלנד, ו-20 בזנות החצי חוקית בסקוטלנד. המשתתפות הגיעו מכל סוגי הזנות, חלקן היו מהגרות וחלקן מקומיות, חלקן שנאו את עבודתן, חלקן אהבו אותה וחלקן פשוט עשו אותה כדי להתפרנס.

לחצו על התמונה למחקר המלא

אף אחת מ-24 האיריות לא תמכה בהפללת הלקוחות. כולן אמרו שהחוק פוגע בהן במגוון היבטים, והסבירו שהחוקים שבאמת יעזרו להן הם הגדלת קצבאות האבטלה, הנכות והילדים; מלגות להשכלה גבוהה; דיור בר השגה; וסיוע לפליטים. קרוליין דיברה על הבעיות עם ארגוני הסיוע: "הם אומרים שהם תומכים בעובדות מין, אבל בו בזמן הם לא תומכים בעובדות מין. הם רואים בנו נשים אומללות, חסרות ישע וחסרות אונים, וככה הם מסתכלים עלינו מלמעלה. הם אולי מגלים כלפינו סימפטיה, אבל הם לא רואים בנו שוות להם".

גם שרה לא ממש מרוצה מארגון הסיוע הגדול באירלנד: "הוא לא עושה שום דבר חיובי בשביל עובדות מין, הוא רק מנסה לקבל את השליטה על החיים שלנו בדרך שממש לא עוזרת לנו. הנשים בו מקבלות במה בתקשורת, יוצאות נגד עבודת מין וזה ממש קשה כשהן מערבבות את זה עם פמיניזם. הן אומרות שלא פמיניסטי להיות עובדת מין, וזה כל כך לא עוזר לנו! הן סובלות מתסמונת האביר הלבן. יש להן כל כך הרבה כסף, והן משתמשות בו רק כדי לקדם את עצמן".

האיריות חיות בחרדה ששירותי הרווחה ייקחו מהן את ילדיהן בגלל עבודתן בזנות. לואיז מספרת: "אנשים שואלים אותי, 'מה עם הילדה שלך?'. מה לעזאזל אתם רוצים מהילדה שלי? אתם יודעים, היא לבושה יפה ויש לה מיטה חמה בבית שלנו, הבית שאני עובדת קשה כדי לשלם את המשכנתא עליו. ומה עם הילדים הדפוקים שלכם??? כמה שעות אתם עובדים בשבוע ולא רואים אותם? אני לא פוגעת בילדה שלי. אני חוזרת הביתה עוד לפני שהיא מתעוררת. אז לכו לעזאזל, אתם שרוצים לדעת 'מה עם הילדה שלי'. הילדה שלי בסדר גמור".

בגלל החשש והסטיגמות, עובדות מין באירלנד לא מעזות להיחשף. טינה: "לא סיפרתי לאף אחד, כי אני יודעת שישפטו אותי. אני יודעת שאנשים יסתכלו עליי מלמעלה, ברור". המעטות שהעזו לספר לסביבתן ראו את חבריהן מנתקים את הקשר איתן. לפעמים הסכנות אף גדולות יותר, כמו שאמילי מסבירה: "אם את מעזה לדבר, את יכולה לאבד את הבית שלך, את הילדים שלך, את הקצבאות שלך".

ביה תמכה פעם בהפללת הלקוחות: "בזמנו חשבתי שזה רעיון טוב. אחרי חצי שנה, שנה, שיניתי לגמרי את דעתי כשראיתי איך זה עובד. חשבתי שעכשיו כבר לא יהיו לנו יותר בעיות, אבל קרה בדיוק ההיפך". מאחר שיש פחות לקוחות, הלקוחות שעדיין מגיעים יכולים להרשות לעצמם להיות יותר אגרסיביים ותובעניים, והנשים נאלצות לקבל את דרישותיהם כי אין להן אפשרויות אחרות. שרה: "החוק היה אמור למנוע מאנשים מסוכנים לפגוע בנו, אבל במקום זה הוא מונע מאיתנו להתגונן מפני פגיעות של אנשים מסוכנים".

המשתתפות הסקוטיות אמרו שאפשר להילחם בסטיגמה אם ייתנו להן לדבר, אבל במקום זה מדברים עליהן או מתעלמים מהן. הן חיות בחרדה מהאפשרות שהמודל השוודי ייכנס לתוקף גם בסקוטלנד.

בסקוטלנד הזנות חוקית בתנאים מסוימים, אבל הממשלה תומכת עקרונית במודל הנורדי. עובדות המין פחות מתלהבות. רוזי: "קודם כל, אני חושבת שזה מתנשא. הממשלה מניחה שאין לי אוטונומיה על הגוף שלי ושאני לא מסוגלת לקבל החלטות, כאילו אף עובדת מין אף פעם לא מסוגלת לבחור. אני בוחרת לעשות את זה. הבחירה שלי לא מכובדת על-ידי תומכי המודל הנורדי. הם לא מנסים להפוך את העבודה שלי לבטוחה יותר. הם רק מנסים להפיץ עוד יותר סטיגמות ולהפליל אותה עוד יותר, ומנסים להשפיע ככה גם על דעת הקהל. אני לא ממש מעריכה את זה".

השימוש בסטיגמות נגד עובדות מין מונע מהן לדבר על החוויות הרעות שלהן, בגלל החשש שישתמשו בדבריהן כדי לחזק את הסטיגמות. ל' מסבירה: "ברור שאנחנו צריכות להעמיד פנים שהכול נפלא ואנחנו אוהבות כל רגע, אבל זה הרי לא יכול להיות נכון. כשהדברים דפוקים, אנחנו צריכות להיות יכולות לקבל סיוע ותמיכה. אבל ברגע שאנחנו אומרות שמשהו לא היה בסדר, ישר מכריזים עלינו 'קורבנות, קורבנות, אסור להרשות לכן לעשות את זה שוב, חייבים להפליל'.

"זה או זה או שאנחנו חייבות להיות מאושרות כל הזמן כל היום כדי להוכיח שמגיעות לנו זכויות. כאילו, היה לי יום אחד ממש גרוע. היה לי לקוח מניאק והייתי שמחה לדווח עליו, אבל אני לא יכולה כי אז יפלילו גם את שאר הלקוחות שדווקא היו נחמדים, ואני לא רוצה שיפלילו אותם. אז אני חייבת לשתוק, וזה אף פעם לא טוב".

מדליין השתתפה בישיבות פוליטיות מול תומכות ההפללה שסירבו לאפשר לה להגדיר את עצמה: "הן פשוט לא היו מוכנות להגיד 'עובדת מין', והתחילו להתפתל עם הגדרות מסובכות אחרות במקום פשוט להגיד את זה. באחת הפגישות נמאס לי וביקשתי, 'לעזאזל, אתן לא יכולות פשוט להגיד עבודת מין, זה כל כך קשה לכן?', והן אמרו שזה עקרוני מבחינתן וסירבו. זה מגוחך. כאילו, אתן מדברות עליי. אתן לא מסוגלות לפנות אליי כמו שאני מבקשת שייפנו אליי?"

היחס הזה משפיע על מצבה הנפשי: "אני חיה בסקוטלנד כבר 12 שנים. השתתפתי בארבע ועדות כאלה, ואני מתחילה להתייאש. אני מנסה לא לבכות, אני לא יודעת אם אני מיואשת מהאקטיביזם או מזה שלא מקשיבים לי או מזה שמדברים מעליי שוב ושוב. נמאס לי. זה פשוט מייאש מאכזב ומדכא".

המשתתפות בכל שלושת האזורים תמכו באי-הפללה של זנות והתנגדו למודל השוודי. מחצית מהמשתתפות במחקר חיו עם מחלה כרונית ו/או נכות כלשהי. הן תיארו את עבודת המין כאפשרות להרוויח כסף שעוזר להן לשפר את מצבן הפיסי או הנפשי, ולפעמים גם כאמצעי לשיפור תנאי חייהן לעומת הסתמכות על קצבאות נכות בלבד.

לעומת הסקוטיות והאיריות, המשתתפות הניו-זילנדיות אמנם חשות עדיין בסטיגמה, אבל באופן רגוע הרבה יותר. הן מרגישות חופשיות לספר על עבודתן לחבריהן ולקרובי משפחתן, במוסדות להשכלה גבוהה ובמרפאות. הן אמרו שהן בנות מזל לעבוד בניו זילנד, אך הזכירו שמהגרות עדיין מגורשות מהמדינה אם הן עובדות בזנות.

החוקים בניו-זילנד נכתבו בשיתוף עובדות מין, והן נהנות מאי-הפללה. קאט: "אני חושבת שהניו-זילנדים פשוט אדישים לזנות. יש אי-הפללה כבר כל כך הרבה זמן, שזה נעשה חלק מהחיים". ג'יין: "אני לא חושבת שניו-זילנד היא סוּפֶּר אנטי עבודת מין, אבל אנחנו עוד לא בשלב של 'כן, כוח לזונות!'. אנחנו איפשהו באמצע. אני מקווה שהמצב ימשיך להתקדם לטובת הצד של הזונות. אני לא חושבת שנחזור אחורה".

הן לא נאלצות להסתיר את מה שהן עושות. ג'יין הופיעה בטלוויזיה: "קיבלתי המון תגובות מאנשים שכתבו לי 'את מדהימה', וכולם ידעו שאני עובדת מין". שרה קיבלה תמיכה מחבריה: "הרבה אנשים אמרו לי שמגניב שאני עושה את זה. אני מרגישה שהרבה חברים וחברות שלי שמחו בשבילי, שאני עושה משהו שטוב לי". 

ונסה מסבירה שהחוקים בניו זילנד "מעניקים לך שכבת הגנה. יש לנו כאן יותר קול, אנחנו יכולות להביע את הדעות שלנו". סאמר ג'וי ממשיכה: "יש לנו זכויות, נקודה. אנחנו בנות אדם, לא קורבנות, ויש לנו זכויות". ובילי אומרת: "מתייחסים אלינו בתור עובדות מקצועיות, וזה משפיע על הדרך שבה הלקוחות מתייחסים אלינו. הם מבינים שהם צריכים לכבד אותנו".

כמובן, גם בניו זילנד עדיין יש סטיגמות. בעלי דירות מסוימים מסרבים להשכיר דירות לנשים שמתכוונות לעבוד בהן בזנות, עסקים מסוימים מסרבים לעבוד איתן, ואנשים מסוימים נהנים לרכל עליהן. אבל בזמן שהמודל הנורדי אוסר חוקית להשכיר דירות לעובדות מין או לעבוד עבורן ודורש לדווח עליהן למשטרה, בניו זילנד רוב האנשים מקבלים אותן כמו שהן ובאופן חוקי. הן מתקשות להאמין שבמדינות אחרות יש אפליה מכוערת כזאת נגד עובדות מין.