עיזים, זנות ונדל"ן בקניה הקולוניאלית

הכול התחיל בגלל העיזים. גם בגלל הקולוניאליזם, אבל קודם כל בגלל העיזים.

הספר שעליו מבוסס המאמר

עד תחילת המאה העשרים, הכלכלה והחברה בקניה התבססו על נשים ועיזים, לא בהכרח בסדר הזה. האבות שלטו במשפחה ומכרו את בנותיהם לנישואים תמורת נדוניה מכובדת של כמה עשרות עיזים. החתנים היו מאושרים, הם קיבלו אישה. האבות היו גאים, הבת שלהם שווה עשרות עיזים. האחים של הכלה היו מרוצים, בזכות העיזים החדשות הם יוכלו לקנות לעצמם אישה בבוא הזמן.

הכול השתנה בתוך עשר שנים של בצורת ומגפות, שחיסלו כמעט את כל העיזים בקניה וגם לא מעט בני אדם. אלה ששרדו גילו שהעולם נראה אחרת בלי עיזים. בלעדיהן האבות לא יכלו לסחור בנשים ולשלוט במשפחותיהם. עכשיו הנשים היו אלה שהחליטו עם מי להתחתן ולאחר החתונה עזרו בפרנסת משפחת החתן.

נשים אחרות פשוט ויתרו על חתונה. שיר קנייתי עממי אומר: "בזמן בצורת אנחנו מפסידים את הנשים שלנו, שהולכות לחפש כסף על גבן", ונשים רבות אכן נאלצו לעבור לערים כדי לעסוק בזנות. לא היו חסרים להן לקוחות: השלטון הבריטי הציע לגברים להגיע לניירובי ולעבוד בבניית גשרים, רכבות ועוד דברים שקולוניאליסטים אוהבים לבנות, הצעה שהביאה גברים רבים לעיר ויצרה בה יחס של אישה אחת על כל שישה גברים.

הזנות בקניה עשתה מהפך בחברה הקנייתית: בפעם הראשונה נשים יכלו לנהל משק בית עצמאי ולא היו תלויות בגבר. הן השתמשו ברווחים כדי לקנות בתים ולהשכיר אותם, והתחילו לשלוט בשוק הנדל"ן באזורים מסוימים של ניירובי. אחת מהן, קייאייה טאבאבו, אמרה: "בבית, מה יכולתי לעשות? לגדל יבולים בשביל בעלי או בשביל אבא שלי. בניירובי אני יכולה להרוויח כסף בעצמי עבור עצמי". רבות מהנשים העדיפו להוריש את בתיהן ורכושן לבנותיהן, או אפילו לנשים צעירות שעבדו איתן בזנות, ולא לגברים במשפחתן. בזכות הזנות נוצר מעמד חדש של נשים בעלות בתים.

משבר הדיור

השלטון הקולוניאליסטי לא ראה בעין יפה מקומיים בעלי בתים. הוא היה זקוק לכוח עבודה זול, ובעלי בתים לא היו צריכים לעבוד בזכות רווחי הההשכרה. יותר גרוע, גם הילדים שלהם לא היו צריכים לעבוד! זה לא היה מקובל על השלטון הלבן, שהגדיר את בעלי הבתים כפרזיטים. פקידי הממשל התלוננו: "אם נוכל לשלוח אותם בחזרה לשמורות שלהם, אולי הילדים שלהם יגדלו להיות אנשים הגונים. אם הם ימשיכו לחיות בעיירה שלהם, אין הרבה תקווה". 

סכנה נוספת בבעלי הבתים היתה הכוח החברתי שלהם. הבריטים היו צריכים את כוח העבודה שלהם חלש ולא מאורגן, והחליטו למחוץ את בעלי הבתים על-ידי מחיצת הבתים שלהם. בכל פעם שהתפתח אזור של בעלי בתים אפריקנים, הבריטים דאגו לשטח אותו ולהעביר את הדיירים לאזורים אחרים כדי שלא יוכלו להתארגן. כשזה לא הספיק, הבריטים פשוט חוקקו חוקים שאסרו על בעלות אפריקנית על בתים. הזונות המשיכו לחיות בבתיהן, אך לא חזרו שוב לשלוט בשוק הנדל"ן בניירובי.

הימים היפים של מלחמת העולם השנייה

"כשהאיטלקים היו כאן... אלה היו הימים הטובים בשביל נשים. במשך היום עבדתי באיסוף תבלינים, ואז הייתי חוזרת הביתה, מתרחצת ויוצאת בלילה לחפש גברים. את יודעת, העבודה מגיעה כשיש בעיות, והמלחמה היתה בעיה, אז היתה עבודה. וזה מצחיק, האמת, כי כשהיתה מלחמה והאיטלקים היו כאן, לא היו לי בעיות."

המלחמה דרשה כוח אדם. מספר התושבים בניירובי, קנייתים וזרים, כמעט הוכפל במהלך המלחמה. אליהם הצטרפו עשרות אלפי חיילים ועובדי צבא זרים, ביחד עם 20,000 חיילים איטלקים שנשבו באתיופיה. רק שני איטלקים ניסו לברוח מהמחנה: הם טיפסו על הר קניה, הניפו את דגל איטליה, ירדו בחזרה ונכנעו מחדש.

עם עשרות אלפי לקוחות פוטנציאלים, אלה היו ימים טובים עבור העובדות בזנות בניירובי. "אישה יכולה להיות עשירה אם היא מאמינה בעבודה קשה וחוסכת את הכסף. בסוף היא תוכל לקנות בית." זאת מן הסתם לא היתה עבודה קלה, אבל זאת היתה העבודה היחידה שבה נשים היו עצמאיות וקיבלו שכר ראוי: "היה קשה למצוא עבודה שתשלם טוב כמו עשרים וחמישה בני זוג..."

מרד המאו-מאו נגד הבריטים ונגד הזנות בקניה

בשנת 1952 פרץ מרד המאו-מאו של שבט הקיקויו נגד הבריטים. בשנים שלפניו, ארגוני צדקה של שבטי הקיקויו החליטו שצריך להציל את הזונות מפני עצמן. חברי הארגונים נהגו לאתר זונות ולשלוח אותן בחזרה לכפרים ולמשפחות שמהם ברחו. חלקם נהגו להלביש את הזונות בשק עם חור באזור איבר המין, ללא בגדים תחתונים, ולהוליך אותן כך בציבור כדי להשפיל אותן.

למרות היחס העוין של שבט הקיקויו, ארבע-מאות עובדות בזנות נשבעו אמונים למאו-מאו, ותפקידן היה לאסוף מידע ולתרום כסף. יש שמועות על ארגון מיוחד של זונות ששיתף פעולה עם המאו-מאו, Sauti ya Malaya, "קולן של הזונות", אך אין לכך הוכחות. היו מי שטענו שהתנגדות הזונות לכיבוש הבריטי היתה אלימה ופנאטית יותר מזו של הגברים.

שאר הנשים שעבדו בזנות, בעיקר אלה שלא היו משבט הקיקויו, נאלצו לתמרן בין המאו-מאו לבין השלטון הבריטי. רבות התאסלמו והתחתנו כדי שהמאו-מאו לא יגרשו אותן מבתיהן. הבריטים הטילו תקנות משלהם: כל שכונה אפריקנית הוקפה בגדרות תיל והוטל עליה עוצר לילי, מה שהִקשה על עובדות המין לקבל לקוחות. הנשים גם התקשו לאגור כסף בגלל החיפושים הצבאיים התכופים והצורך לשחד את שני הצדדים. בניגוד למלחמת העולם, אלה לא היו ימים טובות לזונות ולא לאף אחד אחר בקניה.

ב-1959 השלטון הקולוניאליסטי עזב את קניה. חיי הנשים שעבדו בזנות בתקופתו היו קשים והן סבלו מדיכוי שלטוני, ריחוק מהמשפחה ואלימות של חלק מהלקוחות, אבל אי-אפשר להתעלם מהמהפך החברתי והכלכלי שהן עשו: הן חילקו מחדש את הכסף הגברי, והבתים שקנו בעזרתו הגבילו את השליטה הקולוניאלית ברכוש האפריקני.