שיגעון של עבודת מין

אסטל לוקאס היא עובדת מין ולא שפויה. כך היא מעידה על עצמה, והשדים שבראשה מסכימים איתה. הכתיבה מצליחה לפעמים להרגיע אותה, וזאת אחת הסיבות שהיא כתבה מאמר של 6,000 מילים על עבודת מין ובריאות נפשית. הסיבה השנייה היא שנמאס לה שגם עובדות מין וגם סוורפיות מבקרות אותה. המאמר עוסק יותר בבעיות נפשיות ופחות בעבודת מין ומומלץ לקרוא את כולו, אבל אם משום מה אין לכם כוח לקרוא 6,000 מילים, הנה תקציר של 853 מילים בעברית.

אסטל לוקאס עם תעודת ארגון הסיוע שייסדה. תמונה: טוויטר

"כתיבה היא אחד הדברים המעטים שמרגיעים אותי בתוך הכלא הזה שאני קוראת לו 'הגוף המשגע בטירוף' שלי. רוב הזמן אני כותבת סיפורים בדיוניים כי אני מעדיפה להתרחק מהגיהינום שהוא המציאות, אבל כאן הכתיבה שלי היא הכול חוץ מבדיונית. היא מתייחסת למציאוּת שלי כמו שאני תופסת וחווה אותה.

מה קורה כשעובדת מין חווה התקף נפשי? האמת היא שזה קורה בכל יום. את נשארת במיטה, אומללה. את מנסה כל כך ועדיין מרגישה שאת לא מגיעה לשום מקום. את לא מבינה מה את עושה לא נכון (ברמה מסוימת את כן מבינה, אבל זה לא בשליטתך). את לא מבינה למה מצב הרוח שלך דפוק. את לא מבינה למה את לא מסוגלת לקום, לא מסוגלת לסבול אף אחד וגם לא מסוגלת להישאר לבד.

אולי את מרגישה שאת לא מספיק טובה, לא מספיק חכמה, או יפה, או עשירה מספיק. אנשים בכלל אוהבים אותך? כמה זמן זה ייקח? למה זה כל כך קשה? אף פעם לא תהיי ראויה. למה את מרגישה כל כך בודדה, למה אף אחד אף פעם לא יבין אותך.

בואו נגיד את האמת, התקף נפשי הוא משהו שאני שומרת בדרך כלל לעצמי. זאת לא פעילות משותפת שאני עורכת יחד עם החברים שלי. אני לא מתקשרת לחברים שלי ושואלת אותם אם הם רוצים להירקב במיטה יחד איתי.

אתם כנראה לא מבינים כמה אני חולה נפשית. זה עלול להפתיע אתכם. ברור שזה יפתיע אתכם, כי יש לכם תדמית שגויה של אסטל, של מה שאני אמורה להיות. אני מסתדרת בחברה וברשתות ותמיד דואגת להיות במיטבי. הרי אתם רוצים ליהנות כשאתם נמצאים בחברתי. לא יפה להגיד, אבל כנראה לא הייתם מסוגלים להתמודד איתי אם הייתם מכירים אותי. אני, מצד שני, מכירה את אסטל האמיתית, מה היא מסוגלת לעשות ומאיפה היא באה. אני יודעת הכול על ההתקפים שלי. אני שומעת פתאום מאות קולות בתוך הראש שלי, נאבקים על השליטה. בסוף אחד מהם משתלט ומדבר מתוכי, מנסה להותיר את חותמו.

תקפו אותי כמה פעמים כי אני מתקיימת כעובדת מין שלא פוחדת לשים את עצמה באור הזרקורים ולנסות לשנות דברים, ואני לא מסתירה את הבעיות הנפשיות שלי. זה הופך אותי למטרה פגיעה, כי אתן יכולות לקחת כל דבר שאמרתי או עשיתי, כנראה בגלל הבעיות הנפשיות שלי, ולהגיד: 'הנה ההוכחה'. אתן עלולות להשתמש בי בתור דוגמה רעה.

אתן יכולות להגיד שאני ממש דורשת את זה. אם אני יודעת איך אנשים ישתמשו במצב הנפשי שלי נגדי, אז ברור שהדבר הנכון לעשות יהיה פשוט לא לשים את עצמי באור הזרקורים. אבל אני מסרבת להקטין את עצמי, אני מסרבת לשתוק ומסרבת לקבל את הרעיון שאני לא מסוגלת להשיג דברים גדולים כי אני נכה ומתמודדת עם בעיות נפשיות חמורות. אני חולה, לא מטומטמת. אני מוגבלת בגוף שלי, לא ביכולת שלי להשפיע על העולם. אני דוחה את הרעיון שצריך ללהק אותי בתור הנבל הרע רק כי אני מעזה להתקיים.

אני אפילו לא רוצה להיות מנהיגה או דמות ציבורית. זה מחיר שאני משלמת כדי לנסות לשנות את העולם. הרי אין מי שמוכנות להיכנס לנעליים שלי. אתן לא יכולות לטעון שהתעשייה הזאת היא קורבן של סטיגמה, אפליה והשמצות, ובו בזמן לטעון שאין צורך שעובדות מין יקומו ויעשו משהו בקשר לזה. אם אני נחשפת לציבור, האם אסור לי להיות לא מושלמת? האם צריך לצלוב אותי על כל טעות שאני עושה ולזכור לי אותה לנצח, כאילו היא רלוונטית כאן ועכשיו? אולי בגלל זה אף אחד כבר לא מנסה אפילו לעשות משהו? אתן מעדיפות קהילה שלא מוחלת על טעויות? אני אוהבת טעויות. אני שונאת שמתמקדים בהן כאילו הן הוכחה לדפוס התנהגות מרושע.

עובדות מין מנסות להיראות זוהרות תמיד כי הן הרי צריכות כסף בשביל התרופות שלהן, ומערכת הבריאות יקרה. אתן לא מעזות להגיד את האמת כדי לא לפגוע בעסקים שלכן. אתן כועסות עליי שאני אומרת את האמת. אז אני שמחה לחיות בתוך הראשים שלכן בלי לשלם שכר דירה, אבל בכנות, הייתי מעדיפה להתקיים בלי השיפוטיות שלכן. כמה אני יכולה לסבול עם המצב הנפשי שלי? אולי נבדוק? ננסה לשבור שיא גינס? כמה האשמות, סילופים והכפשות מסוגלת מתמודדת נפש אחת לסבול ממתמודדת נפש אחרת לפני שהיא נשברת. אני לא יודעת את התשובה, אבל אנחנו הולכות לגלות.

אם אני אמות פעם, יש לי הרגשה שכולן פתאום ישכחו את הטעויות שלי וייזכרו באורח קסם כמה טובה הייתי. כמה טוב עשיתי. לכמה אנשים עזרתי. כמה חסרת אנוכיות הייתי. כמה הלכתי רחוק בשביל אחרים. למה אנחנו מכבדים יותר בני אדם אחרי שהם מתים ולא כשהם חיים?

למה אתם מצטערים על הדברים שעשיתם רק אחרי שכבר אין מה לעשות בקשר אליהם? למה אתם פועלים רק כשמאוחר מדי? למה אתם לא יכולים להתנצל או להיות נחמדים כשאנשים חיים ונאבקים? אם תבואו ללוויה שלי ותנחמו זו את זו, תנגבו זו לזו את הדמעות ותשאלו את עצמכן 'איך זה היה יכול לקרות, איך הפסדנו עוד אחת', אני נשבעת שאני אחזור לרדוף אתכן ואת כל המשפחה שלכן.

האם אנחנו כל כך מושקעות בלפגוע זו בזו, שלא אכפת לנו יותר מהנזק שאנחנו גורמות? באיזה עולם אתן מרגישות חופשיות לפגוע בעובדות מין אחרות, כשגם ככה יש פוליטיקאים, אקדמאיות, פמיניסטיות רדיקליות, קנאים דתיים ושורה בלתי נגמרת של שונאים שהעבודה שלהם, התשוקה שלהם, הייעוד שלהם, המטרה בחיים שלהם היא למגר אתכן. ספציפית אתכן. הם ישמחו לשלוח גם אתכן וגם אותי לקבר, הם מחכים לזה בכיליון עיניים והם ישמחו להשתמש במוות שלנו בתור סיבה להכחיד את התעשייה שלנו".