פלומה סומאק: "חרפה השמורה לזונות"

פלומה סומאק היא אפרו-לטינית, עובדת מין לשעבר, וכתבה את אחד המאמרים הטובים ביותר שנכתבו אי-פעם על זנות. מומלץ לקרוא את המאמר כולו. אתרגם כאן קטעים מתוכו.

על זנות ועוני

בשביל נשים רבות במצבי, הזנות היא לא מה שאת עושה כשאת מגיעה לקרקעית. הזנות היא מה שאת עושה כדי לצוף למעלה. הזנות היא מה שאת עושה כדי לא להיכנע, כדי להמשיך לשחות ולא לטבוע. זה לא 'כסף קל', זאת אסטרטגיה כלכלית.

פרסמתי את המודעה הראשונה שלי כי נמאס לי להיאבק כלכלית. נכנסתי לזנות כדי להתחמק מהאלימות הדכאנית של אפשרויות מוגבלות. נכנסתי לזנות במטרה לקבל גישה לכסף, ובזכותו להשיג משאבים.

עבודת מין אינה קלה בשבילי. כאישה צעירה היה לי מספיק ניסיון עם אלימות, עוינות וגזענות. אבל אף אחת מהסכנות האלה לא נוצרה בגלל הזנות. אף אחת מהן לא תיעלם מהעולם, או אפילו רק מהחיים שלי, אם אצא מתעשיית המין. למעשה, חוויתי את הסכנות האלה הרבה לפני שבכלל חשבתי על זנות.

ההחלטה לעסוק בזנות, לקחת לידיים את הפרנסה שלי, הייתה מעצימה אבל לא מחקה את הטראומה שחוויתי בגלל העוני. היא לא לגמרי מחקה את הבעיות הכלכליות שהייתי צריכה לנווט מסביבן. הזנות נהפכה לקטגוריה בפני עצמה בכל פעם שעשיתי חישוב של מצבי הכלכלי. הזנות היא מה שבחרתי לעשות שוב ושוב, יותר מעבודה משרדית, מכירות או ציות לאישה לבנה צעירה שמפקחת עליי – ניסיון שחוויתי כמשפיל ומבזה באופן שאי אפשר לתאר במילים.

 אומרים שמי שעוסקת בזנות מוכרת את נשמתה. זה לא המצב בשביל אלה מאיתנו שהזנות אפשרה להן לשלם שכר דירה במקום להיזרק לרחוב, הצילה אותן מפני ביקור של גובי החובות או סייעה להן לחוות רווחה כלכלית, גם אם זמנית. זה עדיף על ההשלכות הכלכליות הגרועות בהרבה של התמוטטות נפשית בגלל עוני. יש כאן הרבה יותר על כף המאזניים מאשר הנשמות שלנו.

על סטיגמות כלפי נשים שעובדות בזנות

באופן אישי, בחיים לא הייתי יכולה לקבל את הרטוריקה למען נורמליזציה של הזנות. זה כאילו אנחנו מבקשות מנשים אחרות, "תקבלו אותנו כי אנחנו בדיוק כמוכן". אבל מה אם אנחנו לא כמוכן? מה תעשו לנו?

לא נראה לי מהפכני לטעון שצריך להתייחס לעובדות מין כאילן הן נורמאליות כמו כולן. כאילו שמורה חרפה מיוחדת לזונות אחרות, כאלה עם אפשרויות מוגבלות שלא מרגישות 'כמו כולן'. אני רוצה מהפכה אמיתית. אני רוצה מודעוּת אמיתית למצב ולא הכחשה והעלאת המעמד החברתי של חלק מאיתנו.

לפעמים אני רוצה שהסטיגמה תהיה שם פשוט כי היא באמת שם. אני רוצה שאנשים יכירו בסטיגמה הקיימת על סחר במיניות תמורת כסף, דיור, מזון, ביטחון, סמים, תשוקות ומשאבים. אני רוצה שיהיה ברור שלא קל לנו להתחמק מהסטיגמה הזאת. אני רוצה שכולם ידעו על המשקל שהסטיגמה הזאת נושאת, על הדיכוי והאלימות שהיא נושאת איתה, ועל הערך האנושי הנחות שהחברה נותנת לך בגללה.

כשתומכות ההפללה מפיצות סטיגמות על עובדות מין, הפגיעה שלהן גדולה יותר מאפליה אישית ועמוקה יותר מהפצת בורות. כשהן הופכות את הסטיגמות האלה למקובלות חברתית, הן מאפשרות לשאר האוכלוסייה להפלות עובדות מין ועוד להרגיש טוב עם עצמה ולקבל מחמאות. במקום לצאת נגד האפליה, תומכות ההפללה מספקות תירוץ לשנוא זונות, להרגיש לא בנוח איתן, לתקוף אותן או פשוט להשלים עם גישה שלילית כלפיהן.

הסטיגמה הזאת מוגברת אפילו יותר כשמדובר בעובדת מין מכורה לסמים, או חסרת בית, או שחורה, או טרנסית, או ג'נדרקווירית. הסטיגמה מקטינה עובדות מין, משתיקה אותן ומאפשרת למפיצות הסטיגמה להתעלם מההשתתפות שלהן עצמן בסקסיזם, גזענות וטרנספוביה. קל יותר להגיד "משהו דפוק אצל הנשים האלה" מאשר להודות שמשהו דפוק ביחס שלנו אל הנשים האלה.

על בחירה וזנות

אנחנו צריכות להבין את המורכבות. להבין את הסיבות שמביאות נשים לעבוד בזנות. להבין איך הן מרגישות מנוצלות בגלל תנאי העבודה שלהן, גם אם התכוונו מלכתחילה לעבוד בעבודה הזאת. להבין איך הדעות הקדומות שלנו נגד זנות גורמות גם לנו להשתתף בניצול שלהן.

בקיצור, אנחנו צריכות לזכור שנשים שסוחרות במין תמורת כסף הן אנושיות בדיוק כמו שאר הנשים. אם אנחנו מדברות בשמן, מתנהגות כמו אבירות לבנות, אנחנו מניחות מראש שהן מוחלשות ולא יכולות לעזור לעצמן. במקום להעצים אותן אנחנו מקטינות ומוחקות אותן, ובכך אנחנו משתתפות באלימות כלפיהן.

כשאנחנו מבודדות את הבעיות בזנות לעומת עבודות אחרות או קשרים מיניים אחרים, אנחנו מתעלמות מהניצול הקיים בעבודות אחרות ומהבחירה של נשים אחרות להשתמש במיניות שלהן במטרה להשיג משאבים. כשאנחנו תומכות בהתלהבות בזכויות עובדים "לכל הנשים", אבל מדירות עובדות מין מהזכויות האלה, אנחנו מכריזות שהחמלה שלנו והאנושיות שלהן נמצאות על תנאי.

אין טעם להתעקש על ההפרדה בין נשים שנכנסו לזנות "מבחירה" לבין מי שנכנסו "בכפייה". נשים רבות אמנם נכנסו לזנות מתוך בחירה שלהן, אבל כמו כל בחירה כלכלית אחרת, זאת בחירה בתוך נסיבות מסוימות. כשאנחנו מתעלמות מהמורכבות של הבחירה הזאת אנחנו מסתכנות בהכחשה ובמחיקה של חוסר השוויון שנשים מסוימות סובלות ממנו גם אחרי שעשו את הבחירה המועצמת לשרוד.

הכניסה לזנות הופכת אותנו לפושעות, וההצלה היחידה היא הקורבנוּת. לאף אחד לא אכפת שאנחנו לא קורבנות הזקוקות להצלה וגם לא פושעות הראויות לעונש. לציבור קשה לקבל את העובדה שנשים הנאבקות בתוך תעשיית המין, שנחשבת לתעשייה המשפילה ביותר עבור נשים, לא בהכרח מחפשות הצלה. הן פשוט זקוקות למשאבים.

על זנות, מין ומיניות

צריך להכיר בטבע המיני של הזנות כדי להבין זנות. זה מובן מאליו. אנחנו צריכות לשוחח על הטבע המיני של הזנות, לא כדי לבחון אקטים מיניים מסוימים שנשים עושות בזנות, אלא כדי לחקור מדוע הם גורמים לנו לחוסר נוחות. רק אז נבין שאינטימיות, מין ומיניות מפעילות את הפחדים העמוקים ביותר שלנו, וגם את הטראומות העמוקות ביותר שלנו.

השתיקה סביב תעשיית המין היא תסמין של הפחד החברתי שלנו ממיניות, הטאבו על נשים חזקות מינית, החשש מאינטימיות בעקבות אלימות וטראומה, וההפצה של דיסאינפורמציה. ההומופוביה, הטרנסופביה, הארוטפוביה והזונותופוביה מוודאים שנמשיך לשתוק, שלא נוכל לפתור את הנושאים האלה, שלא נוכל להבריא מהם.

הפחד מזונות כל כך טעון כי הוא גורר איתו שרשראות של תשוקה, גועל, שיפוטיות, מוסר, אשמה ובושה. הוא טעון בדברים שאנחנו כואבות ופגועות מכדי להכיר בהם. אנחנו מכירות בהם רק כמשהו שצריך לפחוד ממנו ולכן צריך להתרחק ממנו. רבות מאיתנו לא חושבות אפילו על האפשרות לקחת מבט קרוב יותר, כי אין אפשרות להתחבא מפניו, כי רק אם נעיף מבט נוכל לחשוב על חציית הגשר הבלתי אפשרי הזה.

זונות מייצגות את המציאות שאנחנו לפעמים לא מסוגלות להתמודד איתה רגשית, כי אם ננסה לעשות את זה, נתחיל להבין שזאת גם המציאות שלנו. מין ואינטימיות הם גם המאבק האישי שלנו. זה ממחיש את הבושה האישית והחברתית סביב מין, ואת הפחד המופנם שלנו ממנו. מעניין שאנחנו מוציאות נשים מחוץ לחוק אם הן מחליפות מין תמורת כסף, בזמן שרוב הנשים שלא בזנות מחליפות מין תמורת משאבים או גישה למעמד חברתי. הזנות מאפשרת לנו להכחיש את זה.