עירומה בבורלסק: פנסי פיסט

"אני הולכת לפתוח את השמלה שלי בשבילךָ, רק קצת, כי אני נחמדה וגם כי כשאעשה את זה, שנינו נרוויח מזה משהו. אני זאת שמתפשטת על הבמה, אבל אני לא חושפת את עצמי לפניך. אתה זה שחושף את עצמך לפניי. באורות המעומעמים המשתקפים על הבמה, אני בוחנת את הפנים שלך ואיך שהם משתנים, בודקת אם אני יכולה לעורר אצלך הפתעה או לתפוס אותך ברגע אישי שאף אחד חוץ ממני לא רואה."

פנסי פיסט היא רקדנית בורלסק, והיא אוהבת לצפות בצופים שלה. "אני זאת שמורידה את הבגדים, אבל ברגעים האלה אתם יותר עירומים ממני. אל תטעו: אתם לא המציצנים שאתם מדמיינים שאתם, נחבאים בקהל המוחשך. אתם מרגישים בטוחים כי אני המופע ואתם שילמתם לראות אותו. מה שאתם לא מבינים זה שאתם ואני כאן מאותה סיבה: אנחנו רוצים לִצפּוֺת. ההבדל הוא שאני יודעת שאתם צופים בי, ולכם אין מושג שבזמן שאני מתפשטת בשבילכם, אני גם צופה בכם."

עטיפת הספר

בורלסק הוא הרבה יותר מעירום. "האינטרנט בימינו מלא באנשים עירומים, מבפנים ומבחוץ. גוף ללא בגדים הוא כבר לא נדיר. העבודה שלי היא לגרום לכם להתרגש ממנו, להעלות את הציפיות שלכם לקראת מה שאתם הולכים לראות. אתם יודעים מה תראו; אתם לא יודעים איך תראו את זה."

ויש לה מה ואיך להראות. "עירום יכול להיות פוליטי. העירום שלי בטוח כזה, ולא משנה אם אני רוצה או לא רוצה. אפילו אם אני מופיעה בתור ציפור או עץ, רוב האנשים רק יראו בי שמנה, ולכן יראו בי אמיצה כי אני מעזה להתפשט בציבור. גופים כמו שלי לא מופיעים בדרך כלל במרחבים ציבוריים מלבד בתור מקור ללעג, כמו בתמונות 'לפני' של פרסומות לדיאטות. אולי הגוף שלי הוא הגוף השמן הראשון שהקהל שלי רואה בעירום פנים מול פנים, מוצג לפניהם בלי בושה או התנצלות. בין אם הם המומים, נגעלים, חושקים, כועסים או נרגשים מהמראה שלי, התגובה שלהם מפשיטה אותם, לא אותי. מתוך התשואות, או השתיקה, או הצקצוקים בקהל, אני יכולה לשמוע אם הצלחתי להפשיט אותם ולהשאיר אותם חשופים."

"אמניות בורלסק מייצגות שפע של חוויות אנושיות. יש אמניות גבוהות ואמניות נמוכות, מבוגרות וצעירות, ואמניות מכל מגדר ומוצא אתני. כמוני, חלקן שמנות, וכמוני, חלקן נמצאות מחוץ לאידיאל היופי הבלתי האפשרי של התרבות המיינסטרימית. חכמולוגים מסוימים טוענים שבורלסק הוא 'סטריפטיז של נשים מכוערות', מה שהיה יכול להיות מעליב אם לא הייתי מוצאת בזה רעיון מלהיב כל כך. איפה עוד בן אדם יכול לראות כה הרבה סוגי גופים, מוצגים בארוטיות ובהומור בלי בושה?

"אם מישהו רוצה לראות רק גופים שמגרים אותו, יש לו מספיק אפשרויות אחרות לעשות את זה. אם אתה צופה בהופעה ואתה אישית לא היית רוצה לשכב עם אחת הנשים המופיעות, זה בסדר גמור. סביר להניח שזה הדדי – גם אנחנו לא היינו רוצות לשכב איתך. ואם אתה מזדעזע מהמציאות של הגוף הנשי הנחשף לפניך (פצעון! צלקת! סימני מתיחה!), הבעיה היא אצלך. ואם אתה מרגיש פגוע מהופעה שהעזה לכלול רקדנית שהיא לא הטיפוס שלך, כנראה שלא ממש כיף לבלות בחברתך". 

אין בושה בגוף עירום. אבל אוונגליסטים בארה"ב ותומכי ההפללה בישראל אומרים שעובדות מין מסוכנות לילדים. פיסט כותבת:

"מדי פעם אפשר לשמוע על חברה בקהילת הבורלסק שאיבדה את העבודה שלה בתור מורה או גננת כי מישהו דיווח עליה לרשויות המוסר. כאילו, מה הם חושבים, שהיא תתפשט לפני הילדים בכיתה? שאם היא חלק מתרבות חיי הלילה, אין לה שום גבולות? הרבה מרקדניות הבורלסק שאני מכירה עובדות בתור מטפלות, או שהן בעצמן אימהות, ולאף אחת מהן אין בעיה להפריד בין תחומי החיים שלה, בדיוק כמו שמאבטח מועדונים לא דורש מהאורחים בביתו להציג לו תעודת זהות. אמריקאים פוחדים כל כך ממיניות שהם מדמיינים שאנשים שמבטאים מיניות, אפילו קצת, לא יוכלו להפסיק עם זה בשום מקום.

הפאניקה המוסרית לגבי ילדים, ומה שיקרה להם אם ייחשפו לגישות מסוימות כלפי עירום, היא מגוחכת לגמרי. צעירים בימינו מופצצים כל הזמן בתמונות ובמידע מזיקים ומלאי סטיגמות בנושאים של גוף ומין, אבל חס וחלילה שלא ילמדו שהגוף שלהם שייך להם ושאפשר לחגוג מראה שונה של גופים שונים!

ברוב המקרים, מי שנמצאות בסכנה בגלל העבודה שלהן הן עובדות המין, לא הילדים האמיתיים או המדומיינים שהן עשויות לפגוש בתחומים אחרים של חייהן. עובדות המין הן אלה שחיות בפחד אם מישהו יגלה מה הן עושות בחיי הלילה. הצדקנים מפיצים פאניקה מוסרית על ילדים מדומיינים. הלוואי שהיה אכפת להם מהעובדה שנשים מאבדות את הכסף שלהן, העבודה שלהן, היחסים או הכבוד החברתי כלפיהן רק כי הן נמצאות בתעשיית המין.

כל עוד התרבות שלנו תמשיך לעשות הפרדה בין מיניות לבין שאר האנושיות שלנו, כל עוד נמשיך לראות נשים כקדושות או זונות, כל עוד נמשיך לפחוד מהגוף האנושי ונעניש אנשים שלא מפחדים ממנו, רקדניות בורלסק ימשיכו לחוות סכנה רק בגלל בחירת העבודה שלהן."