מליסה ג'ירה גרנט: "לשחק את הזונה"

מליסה ג'ירה גרנט היא עובדת מין לשעבר, ואחת הדוברות הבולטות ביותר למען זכויות עובדות מין בהווה. ספרה, Playing the Whore, הוא אחד הספרים החשובים ביותר עבור כל מי שרוצה ללמוד על עבודת מין. גרנט מנסה להסביר בו את היחס העוין של נשים וגברים כלפי נשים שעובדות בזנות.

בסיכום הספר אשתמש ברוב המקרים במונח "זונות" במקום "עובדות מין", מאחר שגרנט עצמה מנסה לנכס לעצמה מחדש את המילה "זונה" (Whore), בלי הסטיגמה הנלווית לה.

לטענתה של גרנט, המטרה של מי שרוצים "להציל" את הזונות היא לקדם את המודעות ל"נושא", ובכך לקדם את עצמם. קידום המודעות לא באמת עוזר לעובדות המין: הדיון של "המצילים" הוא לא "איך נשפר את חייהן של עובדות המין". הדיון הוא "איך נמשיך לחשוב ולדבר על החיים של עובדות המין, להמשיך בדיון על זנות ולא משנה כמה מעט עובדות מין משתתפות בו". הכסף שעובדות המין יפסידו הוא הרווח שלהם.

מליסה ג'ירה גרנט vs מתנגדי הזנות

בכנסים על זנוּת יש רוב מוחלט של נשים לבנות ומבוססות. אפשר רק לדמיין איך נשים שעובדות בזנות מרגישות בהם, כשכולן מתייחסות אליהן כקורבנות, גם אם הן נשים עצמאיות וחזקות כמו גרנט עצמה. גרנט מסבירה שכאשר עובדות מין "מוּצָלות" על-ידי מתנגדי הזנות, הן עוברות סדנת חינוך ומוחזרות לתפקיד הנכון של נשים טובות. אותם מתנגדי זנות שמנצלים את עובדות המין ו"מצילים" אותן, מקבלים כסף עבור הפרויקטים של ההצלה. מתנגדי הזנות זקוקים לעובדות המין כדי שיוכלו להמשיך בפרויקטים שלהם.

גרנט תוקפת את מתנגדי הזנות, שטוענים שהזנות לא נגרמת בגלל הרצון של עובדות המין בדיור, ביטוח בריאות, חינוך, חיים טובים יותר, חיים עשירים יותר; לטענתם, הזנות נגרמת רק בגלל התשוקה הגברית לנצל נשים בזנות. מבחינתם, מיגור הזנות הוא פרוייקט חברתי שצריך להפיק אפשרויות אחרות לגברים, כמו למשל כלא, אבל לא אפשרויות אחרות לנשים, כמו למשל עבודה טובה יותר. כך הנשים שמתנגדות לזנות יכולות להעמיד פנים שהבעיה היא הגברים ולא עוני וחוסר שוויון גזעי, כאילו הבעיה לא קשורה אליהן, כאילו הן לא מרוויחות ממנה.

ההחפצה האמיתית של זונות

עובדות מין, מסבירה גרנט, מואשמות על-ידי ה"מצילים" בתרומה להחפצה של כל הנשים. אבל גרנט מדגישה שיש הבדל בין ייצוג של מין לבין מין. יש הבדל בין לעבוד בעבודת מין לבין מין. נשים עובדות בעבודת מין, וזאת העבודה שלהן – לא החיים שלהן. מתנגדי הסקסואליזציה חוששים שאם אנשים יראו נשים מוחפצות, זה יהפוך נשים לפחות מנשים אמיתיות – זה יהפוך אותן לזונות.

כתוצאה מכך, אם אישה אומרת שהיא רוצה לעבוד בעבודת מין, מתנגדות הזנות מתעלמות ממנה – היא לא אישה אמיתית מבחינתן. הזונות הרי נהפכו לחפצים. מתנגדות הזנות אומרות לזונות שהן לא אשמות, כי מתנגדות הזנות לא מחשיבות את עבודתן, ומעדיפות להאשים את הגברים והלקוחות. המטרה של חיסול רצון הגברים לסקס בתשלום, אומרות מתנגדות הזנות, היא לשקם את אישיותן של הזונות. כלומר, צריך לתקן את מי שהן כבר לא נשים. הן לא כמו שאר הנשים, שאולי מוחפצות אבל עדיין מסוגלות לדבר באופן עצמאי.

האמת היא שגרנט ועובדות מין אחרות יודעות שהן מוחפצות, גם בתור נשים וגם בתור עובדות מין, על-ידי גברים שבוחנים כל סנטימטר בגופן. הן יודעות שהן משמשות גם אובייקט לפנטזיות של נשים, בתור הילדות הרעות שצריך לפחוד ולהתרחק מהן, ואז להציל אותן. זאת לא פחות החפצה כשאותן נשים מדברות על עובדות מין כמושפלות, קורבנות, חפצים, אובייקט לשיעורים, והופכות את כל הפנימיוּת של הזונות לבלתי נראית. היכולת של זונות ליחסים חברתיים מבוטלת, והחיים שלהן נחשבים כאלה שסובבים סביב מה שאחרים קוראים לו הזמינות המינית שלהן, והן קוראות לו עבודה.

עבודת מין, לפי הספר, אינה פשוט מין. זאת הופעה, זה לשחק תפקיד, להדגים מיומנות, לפתח אמפתיה בתוך גבולות מקצועיים. כל התכונות האלה מזוהות בקלות וזוכות לכבוד כשמדובר באחיות, תרפיסטיות או מטפלות. לעמוד על כך שעבודת מין היא עבודה משמעו לאשר שיש הבדל בין צורה מינית של עבודה לבין המיניות עצמה.

זנות או אונס?

המתנגדות לזנות תוקפות עובדות מין שרואות כך את עבודתן. אנדראה דבורקין משווה בין זנות לבין אונס קבוצתי. גרנט תוהה, אם זה אונס, למה צריך לשלם עליו? כשמתנגדות לזנות טוענות שכל עבודת מין היא אונס, הן לא רק מתעלמות מהעבודה של עובדות המין, הן גם מתרצות את מקרי האונס האמיתיים של עובדות מין, כי זונות הרי לא מסוגלות להסכים בכל מקרה, אז האונס הנוסף הוא בלתי נמנע.

אם לעובדות מין אין יכולת להסכים, איך אפשר להסביר את העובדה שהן מנהלות משא ומתן עם הלקוחות? ("אם תרצה שגם אוריד חולצה, תצטרך לשלם עוד. אם תרצה מסאג', תשלם יותר. אם תרצה להישאר עוד חצי שעה, תשלם יותר.") הנוכחות של כסף לא מסירה את היכולת של אדם להביע הסכמה. אם אונס אינו סתם מין רע, אז גם מין רע – אפילו בעבודה – אינו אונס.

אומללה או מאושרת? ולמה צריך לבחור?

גרנט מזכירה בספר שני מיתוסים סותרים, זה של "הזונה השמחה" וזה של "הקורבן", ומסבירה את הגורמים להם. בגלל הסטיגמה הציבורית, עובדות מין חייבות להוכיח שהן "לא כאלה". הן לא כמו הנשים האחרות האלה, יהיו מי שיהיו. לכן עובדות המין שמוכנות להיחשף משתדלות לא להיתפס כמו "זונות". הן יכולות רק לדבר על כמה שהן קורבנות, או לחלופין על כמה שעבודת המין הייתה מעצימה. לא פלא שנוצר המיתוס של "הזונה השמחה": האנשים שמשוכנעים שזונות הן אומללות הם אלה שבגללם המיתוס נשמר, מאחר שזונות חייבות להגיד כמה עבודת המין נפלאה כדי שלא יבואו "להציל" אותן.

קיטי קאר, עובדת מין אחרת, מצוטטת בספר באותו נושא: "אנשים צריכים להבין שמי שצועקים שעבודת מין היא מעצימה, מגיבים ישירות ל'זנותופוביה'. זה לא אומר שהעבודה שלנו קשורה למין ולא לכסף. זה אומר שאתם לא משאירים לנו מרחב ליחסים מסובכים עם העבודה שלנו, או כל פרדיגמה אחרת. עבודת מין אכן יכולה להיות מעצימה. אבל זה לא העניין. כסף הוא העניין!"

הספר המצוין של גרנט מוכיח עד כמה חשוב להקשיב לעובדות המין עצמן, ועד כמה זוויות הראייה שלהן שונה מזאת של אלה שמתיימרות להציל אותן. או במילותיה הנבונות של גרנט עצמה: "אם האישה היא ה'אחר', הזונה היא האחר של האחר."