ההיסטוריה של המאבק לזכויות עובדות מין בארה"ב

ספרה של ד"ר מלינדה שאטובר (Chateauvert), Sex Workers Unite, עוקב אחר ההיסטוריה של המאבק לזכויות עובדות המין בארה"ב, או כמו שאומרת כותרת המשנה: "היסטוריה של התנועה מסטונוול ועד צעדת השרמוטות".

מהומות קפיטריית קומפטון מתחילות מאבק לזכויות עובדות מין

כמו כל מהפכה טובה, מהפכת עובדות המין התחילה בקפטריה. שלוש שנים לפני מהומות סטונוול המפורסמות, פרצו מהומות איכותיות לא פחות בקפיטריית קומפטון שבסן פרנסיסקו.

כמו בכל ערב, בקפטריית קומפטון ישבו קווירים וטרנסיות אקטיביסטיות, ביניהן לא מעט עובדות מין. כמו בכל ערב, בעל המקום ניסה לגרש אותן. באותו ערב של אוגוסט 1966, בעל המקום גם קרא למשטרה.

המשטרה הגיעה. הטרנסיות וחבריהן לא הסכימו להתפנות, ואחת מהן שפכה קפה רותח על שוטר שניסה לעצור אותה. במשך יומיים התחוללו מהומות במקום, שכללו השלכת חפצים, ניפוץ חלונות, צלחות מעופפות וכמה קטטות הגונות. המהומות המופלאות נשכחו בהיסטוריית המאבק הלהטב"קי, אולי מפני שלא כללו גברים לבנים כמו בסטונוול.

שנות השבעים ומלחמות המין (The Sex Wars)

בשנות השבעים היתה פריחה של ארגונים פמיניסטיים מכל הסוגים והמינים, וביניהם גם ארגונים של עובדות מין. הרעיונות של הפמיניסטיות ועובדות המין היו מנוגדים. הפמיניסטיות טענו שצריך להציל זונות מהתודעה הכוזבת שלהן, ושברגע שהזונות יבינו את הדיכוי שלהן, הן יעזבו את הזנות כדי להצטרף למהפכה הפמיניסטית נגד הפטריארכיה.

עובדות מין רצו זכויות לפני המהפכה, והן החזיקו בתיאוריה פמיניסטית משלהן. מבחינתן, חופש מיני ושליטה של נשים על גופן היו עניינים בסיסיים, והן דחו את הטענה שזונות הן קורבנות מדוכאות. גברים הם הנחותים, כי הם צריכים לשלם לנשים עבור מין. בתור זונות, הן בחרו את הפרטנרים המיניים שלהן וניהלו מו"מ על המחיר ועל האקטים שיבצעו. הן טענו שאם כל אישה היתה דורשת מגברים לשלם על מין, נשים היו שולטות בעולם.

כנסים פמיניסטיים דיברו הרבה על זנות, אבל לא אפשרו לעובדות מין לדבר בהם. כמו שאמרה פעילה פמיניסטית לקראת כנס גדול: "היו לנו 12 נשים שידברו על להיאנס. היה קל למצוא מי שידברו – באונס את קורבן טהור. בזנות יש שותפות לדבר עבירה".

הפמיניסטיות אולי דחו את המיתוס שנשים "מבקשות" להיאנס, אך לא ידעו מה לעשות בקשר לנשים שהציעו עונג מיני בהסכמה תמורת כסף. עובדות המין ניסו להסביר באחד הכנסים: "דווקא הנשים הסטרייטיות הן הקורבנות, קשורות לדיקטטורה של המונוגמיה ההטרוסקסואלית. לטעון שנישואים הם כמו זנות זה מגוחך. נישואים הם תבנית אכזרית של עבדות מינית, שקובעת שהאישה היא רכושו הבלעדי של גבר אחד".

בשנות השמונים, עובדות מין התחילו "לצאת מהארון", כתבו ספרים, יצאו להפגנות וארגנו כנסים. כקונטרה לכתב העת הפמיניסטי השמרני Off Our Backs, עובדות מין הוציאו לאור את המגזין On Our Backs, מגזין פורנו שנוצר על-ידי לסביות עבור לסביות.

התגובה של הלובי נגד פורנו לא איחרה לבוא. קתרין מקינון וקתלין בארי קראו לזנות "עבדות מינית" ו"אונס ממסדי", התעלמו מהאייג'נסי של עובדות המין וטענו שעובדות המין שהתפרסמו אינן עובדות מין אמיתיות.

עובדות המין הורחקו מכנסים פמיניסטיים, וקתרין מקינון ואנדראה דבורקין החרימו כל כנס שהשתתפו בו זונות ושחקניות פורנו. בזמן שעובדות מין קראו לעצמן "עובדות מין", מונח שנטבע על-ידי עובדת המין קרול ליי, הפמיניסטיות התעקשו לקרוא להן "נשים בזנות" וטענו שהן מוכרות את גופן. עובדת המין מגי מקניל לא מסכימה עם הטענה שהיא מוכרת את גופה:

"לא רק שהטענה הזאת אבסורדית מבחינה לוגית (הייתי זונה במשך שנים, אבל הגוף שלי עדיין ממש כאן איתי), היא גם לגמרי סקסיסטית. היא מתבססת על ההנחה שהמיניות של אישה היא כל הערך שלה. האמונה מאחורי הביטוי הזה היא שבגלל שלאישה אין דבר בעל ערך להציע מלבד המיניות שלה, אם היא 'מכרה' את המיניות שלה אז היא מכרה את עצמה, וכלום לא נשאר."

מרגו סט. ג'יימס וארגון Coyote

עובדות המין, שמעולם לא מצאו את מקומן בתוך הארגונים הפמיניסטיים הממסדיים, פתחו ארגונים משלהן. הראשונה שעשתה זאת היתה מרגו סט. ג'יימס. מרגו הואשמה בזנות עוד לפני שעבדה בזנות. שוטרים עצרו אותה רק מפני שראו הרבה אנשים באים ויוצאים מביתה (היא היתה אשת חברה פופולרית). במשפט היא הורשעה ללא ראיות, אחרי שאמרה: I've never turned a trick in my life, ביטוי שהתייחס למין בתשלום. השופט קבע שרק זונה יכולה להכיר את הביטוי הזה, והרשיע אותה.

בגלל ההרשעה סט. ג'יימס פוטרה מעבודתה בבר ולא הצליחה למצוא עבודה אחרת. היא נאלצה לבצע עבודות זמניות בשביל עורך הדין שלה. בסופו של דבר, אחרי שקיבלה הצעות מגונות מכל גבר שעבר לידה בבית-המשפט, היא החליטה להסכים לחלקן כדי להרוויח כסף.

כל זה לא הפריע למרגו להיות האישה הכי Hip בסן-פרנסיסקו, בזמנים שהמילה "היפ" עוד היתה היפ. עד כמה מרגו היתה היפ? בשנות השישים היה איסור רשמי על נשים להשתתף במירוץ 12 הק"מ המפורסם בסן-פרנסיסקו. מרגו רצה בו בכל זאת. בעירום.

ב-1973 סט. ג'יימס הקימה את ארגון COYOTE, שמשמעו: Call Off Your Old Tired Ethics. מרגו סיפקה את הכריזמה והקשרים, שותפתה דוקטור ג'ניפר ג'יימס סיפקה את המידע האמפירי. התוכניות של קויוטה היו הפוכות מהגישה הנהוגה עד אז בקשר לעובדות מין, שהתבססה על ארגונים נוצריים, שראו בזונות נשים שצריך להציל ולשקם, נשים נפולות שצריך לאמן לעבודה במשכורת מינימום וחיים של אדיקות דתית.

קויוטה שינו את הגישה. הן רצו שנשים יהיו מוּדעוֺת. שיכעסו וירצו לעשות משהו בקשר לדרך שבה החברה והחוק נהגו כלפי נשים חופשיות. קויוטה הציעה ביקורת רדיקלית שאישרה את הכעס של נשים. בעזרת נתונים סטטיסטיים, סט. ג'יימס הציגה לציבור את האפליה הנהוגה כלפי נשים בזנות. למרות שהחוק אסר על קנייה ומכירה של שירותי מין, 90% מהעצורים באשמת מין בתשלום היו נשים.

כשלקוחות כבר נעצרו, הם שוחררו בתמורה לעדות נגד הנשים. מחצית מהאסירות בבתי הכלא הורשעו בגלל התנהגות מינית, רובן היו שחורות. לא בגלל ששחורות עבדו בזנות יותר מאחרות, אלא מפני ששחורות לא יכלו לעבוד במכוני הליווי ובמלונות ה"מכובדים", ונאלצו לעבוד ברחוב, שבו למשטרה היה קל לעצור אותן. נשים שחורות נעצרו באשמת זנות פי 7 יותר מנשים אחרות.

בעקבות הנתונים, שופטת אחת שחררה נשים שהואשמו בזנות, בטענה שהחוק לא מופעל באופן שוויוני. התגובה של הממסד המשפטי הגברי היתה ניסיון לפטר אותה, וכשזה לא הצליח, הם פשוט לקחו ממנה את התיקים שעירבו זנות. עוזר התובע המחוזי הסביר למה אין סיבה לעצור גברים: "הלקוח לא מעורב בניצול המסחרי של מין, לפחות לא באופן מתמשך."    

סט. ג'יימס הצהירה: "בתור אישה/זונה, אני מרגישה ששוויון לעולם לא יושג עד שהמיניות הנשית תפסיק להיות מקור הבושה שלנו – עד שהגברים ייאלצו לנטוש את ה-Pussy Patrols שלהם." הטענה הבסיסית של קויוטה היתה: "נשים מעורבות בזנות מפני שהן צריכות כסף; עוני – לא טראומה מינית מהילדות או פסיכוזה – היא הסיבה שהן עוברות על החוק."

קויוטה ארגנה כנסים למען עובדות מין בהשתתפות נשים מכל גווני החברה. התקשורת והפמיניסטיות שהגיעו לכנסים נשארו מתוסכלות בניסיונן לזהות עובדות מין "אמיתיות" – הן פשוט לא האמינו שיכול להיות שעובדות מין נראות כמו כל אישה אחרת, ואי אפשר לזהות אותן בין כולן.

שנות השמונים והמאבק באיידס  

המשטרה נשארה מסוכנת לעובדות המין עד היום, אבל בשנות השמונים נכנס גורם סיכון חדש לתמונה: האיידס.

בהתחלה מחלת האיידס נחשבה למחלה של הומואים, והחוקרים התעלמו מאיידס בקרב נשים. מבחינת החוקרים והפוליטיקאים, איידס היתה מחלה של כמה קבוצות סיכון בלבד: הומואים, משתמשים בהרואין, נשים מהאיטי (כי חייל אחד שנדבק באיידס שכב פעם עם אישה מהאיטי), חולי המופיליה וזונות. או בקיצור, מועדון האות H, כלומר Homosexuals, heroin users, Haitians, hemophiliacs and hookers.

ארגון קויוטה נטש את המערכה הפוליטית למען אי-הפללה של זנות, ובחר להתרכז במניעת איידס בקרב עובדות המין. גם כשהחוקרים לא קישרו בין איידס לבין יחסי מין הטרוסקסואלים, עובדות המין הבחינו שמסתובבת אצלן מחלה מסתורית. כמו שאמרה דולורס פרנץ' (Dolores French), מייסדת עמותת-בת של קויוטה באטלנטה:

"הבנו שבתור זונות פעילות, עמדנו לפני אתגר כמעט בלתי אפשרי [...] ב-1984, הטרוסקסואלים עדיין המשיכו בדרכם העליזה, בלי להתעניין או אפילו לדעת על מין בטוח, חושבים שאיידס זה משהו שקורה לאנשים ההם. אבל אנחנו הזונות ידענו שבמוקדם או במאוחר, איידס יתפשט לאוכלוסייה ההטרוסקסואלית, וכשזה יקרה, לא רק שאנחנו נואשם בזה, אלא שאנחנו גם ניעצר, יכניסו אותנו להסגר, ויותר גרוע."

המשימה של קויוטה היתה כמעט בלתי אפשרית. חברות הארגון נאלצו לעבור על החוק כדי למנוע נזק. הן חילקו מזרקים נקיים, כשהן עוברות על החוק נגד אביזרי סמים; הן דיברו עם בני נוער בתעשיית המין כדי לעזור להם למצוא מחסה ומצרכים, כשהן עוברות על החוקים נגד סחר בבני אדם; הן חילקו ללא מרשם תרופות כמו גלולות נגד היריון ומניעה-אחרי-חשיפה; הן עברו על החוק כשהזהירו עובדות רחוב שהמשטרה נמצאת כמה בלוקים לידן; והן התעלמו מצווים ממשלתיים שאסרו על עמותות לתמוך בעובדות מין. האקטיביזם שלהן אולי לא שינה את המדיניות הרשמית, אבל הוא הציל חיים.  

שנות התשעים והמלחמה במשטרה

בסוף שנות השמונים ובשנות התשעים, כשהשימוש בקונדומים הפחית את בהלת האיידס, עובדות המין חזרו לנסות להתאגד. זה לא היה קל, מאחר שהעבודה בזנות אינה חוקית. ניסיון להתאגד נחשב שידול לזנות. דיון באפשרות לעבוד ביחד נחשב סרסרות. זונות שמשתפות את הרווחים שלהן למען מטרה קולקטיבית נחשבות לסרסוריות.

המשטרה עלולה לעצור את עובדות המין על כל הפעולות האלה, וזה אכן מה שהיא עושה. בשנות התשעים היה ניסיון של עובדות מין ליצור גילדה. המשטרה עצרה את מקימת הגילדה, החרימה את המחשב שלה, ופתחה בציד מכשפות כדי להפליל ולעצור את שאר חברות הגילדה.

סוכנויות ליווי גדולות שפעלו באותו זמן ובאותה עיר לא נעצרו ולא נחקרו. המשטרה העלימה עין מהזנות, כל עוד עובדות המין לא ניסו להתאגד ולפעול למען עצמן. ובזמן שמועצת העיר הורתה להפסיק לעצור נשים באשמת זנות, המשטרה צייתה – והתחילה לעצור עובדות מין באשמת "התנהגות בלתי הולמת" ו"הפרת סדר".

עד היום, למשטרה לא אכפת מפשעים נגד עובדות מין. מבחינתה הן הביאו את זה על עצמן. הסלנג המשטרתי לרצח זונה הוא No Humans Involved. השוטרים מנצלים את החוק כדי לאנוס עובדות מין, שלא יכולות להתלונן כי הן ייעצרו (וגם כי אף אחד לא יאמין להן). שוטרים מחרימים לעובדות מין קונדומים כדי להוכיח שהן זונות. במדינות מסוימות בארה"ב, מספיק שאישה תלך עם חבילה של קונדומים עליה כדי שתיעצר באשמת זנות. בספר יש פרק שלם על היחס של שוטרים לעובדות מין, שלא אפרט עליו כאן כי הוא מחריד מדי.

אינטרנט, פורנו, והמאבק על זכויות

האינטרנט הביא איתו פריחה של אתרי פורנו עצמאיים של נשים, שהצליחו לצבור קהל לקוחות ולהרוויח כסף. בתגובה, ממשלת ארה"ב חוקקה חוקים רגולטוריים דרקוניים, שאילצו את אתרי הפורנו לקיים דרישות כמעט בלתי אפשריות. אתרי הפורנו העצמאיים לא היו מסוגלים להתמודד עם הדרישות. רק תאגידי פורנו גדולים, בבעלות גברים כמובן, שרדו. בינתיים, הפורנו הביא להפחתה בביקוש לעובדות המין, שנאלצו לעבוד בתנאים קשים יותר.

האינטרנט הביא גם לפריחה של קבוצות דיון ופעילות ברשתות חברתיות. בשנים האחרונות יותר ויותר עובדות מין יוצאות למאבק למען זכויותיהן, בפעילות בטוויטר, בפייסבוק, במאמרים באתרי אינטרנט ובפורומים משותפים. על הפעילות של חלקן אפשר לקרוא גם באתר זה, לכן לא ארחיב כאן בנושא.

גם אחרי כמעט חמישים שנות מאבק, עובדות המין עדיין סובלות מההתעללות של המשטרה, של הממסד, של גברים שמתחזים ללקוחות ושל נשים שמתחזות לפמיניסטיות. אבל עובדות המין הן לוחמות, שנאבקות על פרנסתן בכל יום ויום ולא יפסיקו להילחם על זכויות האדם שלהן עד שיקבלו אותן.

הדיכוי של עובדות המין הוא חלק מהדיכוי הכללי של נשים, כמו שאומרת שחקנית הפורנו סטויה:

"אני זוכרת כל פעם שגבר כלשהו התנהג באופן לא הולם בכינוס של פורנו, ולא היו הרבה פעמים כאלה. אבל זה לגמרי כלום, כלום, לעומת ההרגשה של ללכת ברחוב באור היום. עם שיער מלוכלך או עם צמות או עם קוקו, בלי איפור ובבגדים שתלויים עלייך כמו שק. גברים יחפנו, ינעצו אצבעות, ידחקו אותך לפינה, יעקבו, יחסמו, יעצרו את המכוניות שלהם, ישדלו, ינזפו, ובתכיפות רבה למדי הם יהיו מרושעים, יחליקו לתוך קריאות קצובות של 'כלבה-זונה-שרמוטה'.

"תרשו לי להזכיר לכם שבחדר מלא בחובבי פורנוגרפיה, שממש ראו אותי עם זין בפה ויכולים לקנות העתק של הכוס שלי בפחית או בקופסה, מתייחסים אליי בהרבה יותר כבוד מאשר כשאני הולכת ברחוב."